עמודים - ביטאון הקיבוץ הדתי - סיוון-תמוז תשפ"ב

)3( 798 | סיוון-תמוז תשפ"ב | ביטאון הקיבוץ הדתי ע מ ו ד נ ו ח ל צ א ת מ א ז ו ר ה נ ו ח ו ת

מפגש בין אנשים מפגש בין עולמות דתיים  12 מפגשים  בימי רביעי אחת לשבועיים Y בין השעות 17:00 – 09:00  מרכז יעקב הרצוג, קיבוץ עין צורים הוא בית מדרש להעמקת הזהות הדתית-לאומית, רשות רבים ולחיזוק הקשרים בין גווניה. סדנת לימוד בית מדרשי משותף, דיונים וסיורים לימודיים. כלי הלימוד- סוגיות בהוויה הדתית לאומית: זיקה שבין תורה, עם וארץ, יחס ל'אחר' ול'שונה', יצירה דתית, סמכות חכמים, מעמד נשים, צדק חברתי ועוד. ,30-45 לגברים ולנשים בגילאי בעלי השפעה חברתית בציונות הדתית, הפתוחים להידברות. עמיתי התו כ נ ית י ז כ ו במלגה צ נ ו עה רבים רשות merkazherzog.org.il  לפרטים: office@myh.org.il  08-8608331  הכשרת מנחי קבוצות ובתי מדרש במרכז הרצוג, עין צורים שני מאורבהנחיית הקבלה מותנית בראיון, א.נשים מכל גווני הקשת התרבותית מוזמנים להגיש את מועמדותם שעות 240 , מפגשים 30 ,15.00 - 9.00 , ימי שלישי 25 . 10 . 2022 , מפגש פתיחה: ל ' בתשר י תשפ " ג קבוצת לימוד ייחודית וקורס שנתי לרכישת ידע, הבנה, כלים ומיומנויות להנחיית קבוצות ובתי מדרש באמצעות כלים וטקסטים יהודיים; למידה משמעותית דרך מקורות של התרבות היהודית -ישראלית, דיאלוגיות והתמחות בלמידה בין שונים ושווים ברוח בית המדרש. הרצוג. יהדות מחברת יהדות לכל תכניות שנת מצוות לבנים ולבנות! ערך מוסף, שבת מצווה ועוד קורסי העשרה יוקרתיים הרשמה מוקדמת ומוזלת באונליין מתחם סמינריונים חינוכיים! כולל לינה וחדרי פעילות, איש 100 עד

עורכת: ריבה פריד עריכה לשונית: הדס אחיטוב עריכה גרפית: סטודיו דוב אברמסון, עיצוב: נאוה גיאת ונילי דביר מערכת עמודים: איתי וגשל, קובי שטיין, יואל קרצ׳מר - רזיאל, שרית אוקון (יודקה), יערה לשם, זאב קיציס, יוחאי בשן, עדי פרי, הילה אונא, שוקי קרביץ, עינת לוי, גולן רייז תמונות: ארכיוני הקיבוצים, מן האינטרנט www.kdati.org.il : אתר הקיבוץ הדתי amudim@kdati.org.il : דוא״ל תוכן העניינים מענייני דיומא נעמי ליבר > חצר המלכה 2 פרופ׳ אבי שגיא > לפתוח את הלב 5 עמוד נוח הרב איתמר חייקין > הרכבת הקלה 10 אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים אלי ועדנה שריר > 12 ד״ר קובי שטיין > ?׳ ׳הרב נוח׳ או ׳מרד קדוש 14 עינת לב > להיות בעמדת מיעוט 18 שי קופלוביץ > נוחות היא לא מילה גסה 22 אפרת שי > בודקת גבולות 24 > האיש שלנו במולדובה ריבה פריד עם עידן ג׳יימס 26 ביכורי חדשנות ד״ר ניר לויטן > ״ ״לא ישא גוי אל גוי חרב 33 ריבה פריד > קיבוץ קטן, מעצמה של אנרגיה עם אבי לביא 35 גיא רז ואתי חן - ברייר > סיפור בקליק 41 מזווית אחרת 46 טור אישי יהונתן שרמן > הו גליוטינה 47 איתי וגשל > החיים כמציאות 48 אבי כנעני > טור סיפור 49 ניצה טרבלסי > תשובה לשאלה 50 עינת לוי > עומדת על דעתי 51 קו המשווה - ויהי בנסוע הארון - ספרי תורה מיוחדים לחג מתן תורה 53 לזכרם 61 דבר העורכת מפלגת הנוחות היא המפלגה שלי. אין לי שום יומרות לטפס על הרים, שום תכניות לבנות בעצמי משהו, אם אין מזגן – אל תקראו לי וכל מכשיר חשמלי שיכול לעשות במקומי את העבודה, יותר ממוזמן להתנחל אצלי. "אז מה הדבר הבא? מה עוד חסר כדי להפוך את החיים שלי לנוחים יותר?" כך אני שואלת את עצמי ומיד גם עונה: באמת שלא הרבה, קצת להגדיל את הסלון להחליף את הספה - שתהיה נוחה שאפשר יהיה לשקוע בה בכיף. פרגולה לכיוון הנוף וערסל נוח ומזמין שתלוי עליה. ואם כל זה יקרה אפשר יהיה להכריז שהחיים הם דבש. אני כבר מתחילה להתרגש, מדמיינת אותי עומדת באמצע הסלון רחב הידיים מול הפרגולה עם הערסל, מול מרחבי הנוף, אבל מתעוררת כשהחלק הפולני שאין לי מגיע ועורך חשבון קצר ונוקב - "היי, את זוכרת את הטעם שאחרי, הרי אחרי יום או יומיים, חודש או חודשיים, כשתתרגלי לנוחות של הספה, כשהפרגולה כבר תעמוד איתנה והערסל יהיה עובדה מוגמרת - טעם הדבש יתפוגג והנוחות שעמלת עליה הרבה, ושילמת עבורה ממיטב כספך תהיה פחות מרגשת ומסעירה". אני מנסה לגרש אותה ולחזור לסרט שהקרנתי לעצמי אבל היא נשארת וממשיכה: "עוד רגע תגלי שיש יעד חדש שממתין לך מעבר לפינה עוד מוצר במחיר הזדמנות שיעשה לך את החיים נוחים ויפים וגם אם כרגע היעד לא בר השגה עבורך, לא תשכחי לרגע שלשכנים כבר יש...". היא צודקת, הפולנייה הזו למרדף אחר הנוחות יש מחיר, ואין לה תאריך תפוגה מבאס לחשוב על זה... אבל אני, בלי שום סנטימנטים פשוט דוחפת אותה בעדינות אל מחוץ לדלת ומשדרת עסקים כרגיל כי לא, אין לי שום תוכניות לעבור לגור באוהל שלכם, ריבה

2 )3( 798 | עמודים מעני ני י די ומא לפני כמה חודשים הלכה לעולמה מלכה האס, חברת שדה שנים. 101 אליהו, בגיל מלכה הייתה גננת פורצת דרך, מרצה מוערכת וחוקרת של הילדות המוקדמת, שחשיבתה המקורית השפיעה על דורות של גננות וילדים. היא הקימה את חצר הגרוטאות הראשונה בגן הילדים בשדה אליהו, ופיתחה תפיסה חינוכית הוליסטית של הילד, שכוללת את הטבע, הקהילה, התורה והאמנות. עצמאות מחשבתה והאומץ לעשות מה שהיא חושבת, גם כאשר זה לא היה מקובל במוסדות הקיבוציים, קנתה לה אחיזה, ובקיבוצים רבים למדו את תורתה ויישמו אותה בגניהם. כשהייתה בת תשעים קיבלה מלכה פרס 'מפעל חיים של התנועה הקיבוצית' על תרומתה לחינוך בילדות המוקדמת. כשהגעתי לקבוצת יבנה כסטודנטית צעירה, שובצתי לעבוד בגן הבוגר. כשראיתי את החצר הייתי קצת בשוק. לא הבנתי מהו אוסף הגרוטאות הזה, וממה הילדים והצוות כל כך מתלהבים. במהלך העבודה התאהבתי בחצר ובכל מה שהיא מזמנת לילדים. זוהי פעילות ייחודית שכל כך חשוב שנשַמר במערכות שלנו, ואני שמחה שלאט לאט מבינים את ערכה גם בגנים שמחוץ לקיבוצים, ומקימים בהם חצרות גרוטאות המעודדות יוזמה ואחריות, מגרות את הדמיון ומזמנות אינטראקציות חברתיות. / ורדה גרינג חצר הגרוטאות בשדה אליהו הַשִּׂמְלָה שֶׁל אִמָּא הָפְכָה לַחֻפָּה מִתַּחְתֶּיהָ הִתְחַתְּנוּ שְׁנֵי יְלָדִים כְּמוֹ שֶׁרָאִינוּ אֶתְמוֹל בָּעֶרֶב בַּקִּבּוּץ. ׁהַמַּגָּפַיִם הָעֲנָקִיִּים מֵהָרֶפֶת שִׁמְּשׁוּ אֶת הֶחָתָן בֶּן הֶחָמֵש וְהִגִּיעוּ לוֹ עַד לַבֶּטֶן. הַפְּתִילִיָּה הַיְּשָׁנָה הָיְתָה הַמִּטְבָּח שֶׁלִּי בּוֹ בִּשַּׁלְתִּי קַלְקָרִים מְאֹד טְעִימִים, כְּמוֹ שֶׁעוֹשׂוֹת הַנָּשִׁים בַּקִּבּוּץ בְּיוֹם חֲמִישִׁי. הָיוּ גַּלְגַּלִּים וְחָבִיּוֹת עֲנָקִיּוֹת מֵהַשָּׂדוֹת, וְהָיִינוּ צְרִיכִים לִהְיוֹת בְּיַחַד חֲבֵרִים כְּדֵי לְהָרִים אוֹתָן בַּבִּטָּחוֹן, הֵן הָיוּ 'הָעַמּוּדִים' שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. חצר המלכה תערוכה קיבוצית לזכרה של מלכה האס נעמי ליבר אמא תראי, זה אמיתי: מתוך הספר של מלכה האס וצילה גביש, .2008 , תל אביב חצר הגרוטאות כמשל לחינוך בילדות המוקדמת

3 סיוון-תמוז תשפ"ב עוֹלָמוֹת שְׁלֵמִים יָצַרְנוּ וְהָרַסְנוּ, בָּנִינוּ, דִּבַּרְנוּ, הִתְוַכַּחְנוּ, פָּתַרְנוּ בְּעָיוֹת. לָמַדְנוּ לְהִתְחַלֵּק, לָמַדְנוּ לְוַתֵּר, אַךְ מֵעַל לַכֹּל, לָמַדְנוּ לְפַנְטֵז, לִיצֹר וּלְדַמְיֵן, ּלְהַרְגִּישׁ שֶׁאָנוּ נוֹגְעִים בַּמְּצִיאוּת שֶׁל הַמְּבֻגָּרִים סְבִיבֵנו בְּאֶמְצָעוּת הַחֲפָצִים הַיְּשָׁנִים שֶׁלָּהֶם וְהוֹפְכִים אוֹתָם לְסִפּוּר פְּרָטִי - הַסִּפּוּר שֶׁלָּנוּ כִּילָדִים. זֶה הָיָה מָקוֹם שֶׁל אֹשֶׁר וְשִׂמְחָה, מָקוֹם שֶׁל בִּטָּחוֹן מָקוֹם שֶׁנִּמְצָא כַּיּוֹם בְּלִבִּי, מָקוֹם חַם. על חצר הגרוטאות חצר הגרוטאות היא סביבה חינוכית עשירה ומגרה, המאפשרת משחק חופשי ובלתי אמצעי בחומרים, בפריטים, באביזרים ובחפצים מהעולם האמיתי. חפצים שיצאו מכלל שימוש והילדים מכירים אותם מחיי היום יום בבית ובקהילה. הפעילות בחצר הגרוטאות המותאמת לגיל, מאפשרת משחק וחקר חופשיים ובטוחים, ושימוש בכל מערכות החושים. התנסות יום־יומית זו מהווה הזדמנות לרכישת ידע, כישורים ומיומנויות לחיים ותורמת לתחושת העצמאות והביטחון העצמי. היא מעודדת את הילד ליזום, נותנת לו תחושת שליטה במציאות ומהווה כר פורה ליצירתיות ולדמיון. חצר הגרוטאות מכילה ארבעה סוגי חפצים, לכל סוג תפקיד משלו, ויחד הילדים יוצרים מהם צירופים עצמאיים ויצירתיים: : גופים גדולים, כבדים ויציבים הניתנים לניוד ולצירוף, בסיסים ומזמנים לילדים אתגרים מוטוריים ועיצוביים. : המשקפים את עיסוקי חפצים מוכרים שיצאו מכלל שימוש המבוגרים בסביבת חיי הילדים. : בעלי חומריות, צורה, גודל, משקל, פריטים בלתי מוגדרים מרקם וצבע מגוונים, המגרים את הילדים ליצור צירופים חקרניים, עיצוביים והבעתיים. כשהגעתי לקבוצת יבנה כסטודנטית צעירה, שובצתי לעבוד בגן הבוגר. כשראיתי את החצר הייתי קצת בשוק. לא הבנתי מהו אוסף הגרוטאות הזה, וממה הילדים והצוות כל כך מתלהבים. במהלך העבודה התאהבתי בחצר ובכל מה שהיא מזמנת לילדים

4 )3( 798 | עמודים מעני י ני די ומא : חומרי פסולת מהתעשייה ומהטבע המהווים חומר חומרי ניסוי גלם חושני למשחק הבעתי, לניסוי מדעי ולעיצוב אמנותי. כדי לייצר חיבור רגשי של הילדים, הצוות וההורים, יש חשיבות לבחירת חפצים שישקפו את האקולוגיה המקומית, הקהילתית. כך למשל, בחצרות בקיבוץ שלנו תוכלו לפגוש כלובי עגלים, מתקני האכלה של אפרוחים, שעונים. הקהילה שותפה לחיי החצר הפעילים בגיל הרך והחברים יודעים שלא זורקים שום דבר – כל מה שיצא מכלל שימוש בביתם או במקום עבודתם, בשבילנו הוא אוצר! התמודדות עם אתגרים פיזיים, מוטוריים ורגשיים החצר מאפשרת אימון ושכלול המיומנויות המוטוריות המתפתחות - זחילה, הליכה, ריצה, טיפוס, התמודדות עם גובה, הרמה ושינוע של חפצים כבדים והתמצאות במרחב. רבות מפעילויות אלה דורשות שיתוף פעולה בין הילדים. בחצר מותר לילדים לפזר, לפרק ולשבור, לקלקל ולזרוק, כל עוד הם לא פוגעים בעצמם ובחבריהם, תוך הקפדה על רמת בטיחות גבוהה. כל אלה מאפשרים לילדים תיעול של דחפים התפתחותיים כמו תוקפנות, צורך בשליטה וכעסים. פיתוח משחק סמלי־הקשרי וסוציו־ דרמטי, ומיומנויות חברתיות כבר בבית התינוקות מתחילים הילדים להתנסות בחצר במשחק סמלי־הקשרי, של סיטואציות מוכרות מחיי היום יום (שיחה בטלפון, האכלת בובה, נסיעה ברכב ועוד). עם העלייה בגיל מתפתח המשחק הסוציו־דרמטי, דרכו מבטאים הילדים פחד, מתח, הזדהות ומעבדים חוויות מחיי היום־יום (לידת אח, חגיגת יום הולדת, חתונה בקיבוץ). הילדים מקיימים אינטראקציות חברתיות, מתכננים, מעצבים ומפתחים מבנים אישיים או קבוצתיים, תוך שילוב דרכי משחק ופעילויות מוטוריות. החצר מאפשרת אימון ושכלול של המיומנויות החברתיות - הצטרפות למשחק, הבעת רגשות, משא ומתן, עבודת צוות, לדעת לוותר או לעמוד על שלך. התנסות בחומרי טבע החצר מאפשרת פורקן של צרכים יצריים על ידי עבודה בחומרי ניסוי, מים ואדמה. הילדים אוספים במהלך הטיולים בקיבוץ חומרים מהטבע ומתנסים בהם בחצר: ענפי דקל עם תמרים, זיתים, קלחי תירס יבשים מהשדות, עלי שלכת. התנסות בחוויות מעולם המבוגרים גיזום, תיקון אופניים, הכנת אוכל, אדריכלות ובדיקת רופא - אלה רק חלק מהדוגמאות למשחקים דמיוניים ויצירתיים בחצר. החצר מאפשרת לילדים לתרגל סיטואציות והתנסות בתפקידים שונים מחיי היום היום המוכרים להם. התערוכה 'חצר המלכה' הרעיון לתערוכה נולד אצלי מזמן; היה לי חלום להקים תערוכה שתתמקד באחת הפעילויות המרכזיות בסדר היום שלנו בגיל הרך, ולהציגה בפני ההורים והקהילה כולה. כשמלכה האס נפטרה החלטתי שהגיע הזמן להוציא את התכנית לפועל ובחרתי את חצר הגרוטאות. ביקשתי לאפשר הצצה לפעילות מרכזית בפדגוגיה של החינוך הקיבוצי, ולהעמיק בהבנה של תרומתה הגדולה לרכישת ידע, כישורים ומיומנויות לחיים. התערוכה מורכבת ממיצג חזותי של 'חצר' בזעיר אנפין, עם הסברים כלליים על מהות החצר וממה מורכבת, פינה לזכרה של מלכה ז"ל עם סרטון שבו היא מספרת על החצר שהקימה בשדה אליהו, ומפינות ברחבי חדר האוכל עם תמונות של ילדי הקיבוץ פועלים בחצר הגרוטאות. גייסתי את הגננות לחפש ולצלם תמונות שישקפו את הפעילות בחצר הגרוטאות בכל הגילים, וחילקנו אותן לארבע קטגוריות: התמודדות עם אתגרים פיזיים ומוטוריים; פיתוח משחק סמלי־הקשרי וסוציו־דרמטי ומיומנויות חברתיות; התנסות בחומרי טבע; התנסות בחוויות מעולם המבוגרים. לצד כל קטגוריה הוספתי הסבר קצר. התגובות לתערוכה היו משמחות ומרגשות. הורים וסבים נהנו לראות את תמונות ילדיהם ונכדיהם, הילדים התרגשו למצוא את עצמם, בהווה ובעבר, ולפגוש חפצים אהובים עליהם מהחצר בתמונות ובמיצג. עודדנו הורים, בייחוד אלה שלא גדלו בקיבוץ, להגיע לתערוכה, לקרוא את הטקסטים, ולהבין לעומק את הרעיון העומד מאחורי החצר ומשמעותה עבור ילדיהם. עבורי זו הייתה חוויה טובה למרות האתגר הלא פשוט. אני שמחה שהצלחנו כולנו, כל השותפים להקמת התערוכה, להתרומם מעל היום־יום ולעסוק במהות ובתוכן של עבודתנו בגיל הרך, ולתת למלכה האס את המקום הראוי כמורת דרך לדורות של גננות וילדים. יהי זכרה ברוך. , נולדה בירושלים, חברת קבוצת נעמי ליבר יבנה מזה שבע־עשרה שנה. נשואה לרן ליבר, בן הקיבוץ ואם לחמישה. קלינאית תקשורת, בוגרת לימודי ניהול והדרכה של הגיל הרך בסמינר הקיבוצים, ומנהלת את מערכת הגיל הרך בקבוצת יבנה.

5 סיוון-תמוז תשפ"ב לפתוח את הלב אתיקה של פליטות בעת הזו אבי שגיא לפתוח את הלב השאלה מיהו פליט ומהי חובתנו כלפיו, יכולה להיענות בשני בתחום המשפטי 1 מישורים: במישור המשפטי ובמישור המוסרי. של 'ההכרזה לכל באי עולם בדבר 14 קיבלה השאלה מענה בסעיף , המעגנת את 1948 זכויות האדם', שאומצה על ידי האו"ם בשנת זכות הפליט למקלט מדיני. על פי סעיף זה, פליטוּת נקבעת על פי המצב בארץ המוצא, בלא תלות בשאלה אם בפני הפליט פתוחות אפשרויות אחרות. הכרזה זו קיבלה ביטוי ברור ומקיף , והאחריות לפיקוח עליה נמסרה לנציבות 1951 באמנה משנת האו"ם לפליטים. מכלול זה משקף את ההיבטים המשפטיים של היחס לפליטים, את הזכויות המשפטיות המוקנות להם ואת החובות המוטלות על המדינות. ברם, שיח זכויות וחובות משפטי אינו ממצה את ההיבטים האתיים ביחס לפליטים. שיח אתי המתנהל במסגרת אתיקה ערכית, מתמקד במושג הטוב ובשאלת הקיום האנושי הראוי. לפי אתיקה זו, השאלה היסודית היא: מהו אופן ההתייצבות הראוי של בני אדם כלפי זולתם החווים את חוויית הפליטוּת? האתיקה הערכית מציבה במרכז שאלת היחס אל הפליט את הסולידריות עם סבלו. שאלה זו מוטחת בפנינו ואנו הופכים לנמעניה של תביעת הזולת: הפליט מתייצב מולנו במלוא כוליות קיומו כפליט ותובע מאיתנו להיענות לו. ההתייחסות לנוכח המאמר מעובד מתוך דברים שנאמרו בכנס 'פותחים את השער, פותחים את הלב' * . נוסח מלא פורסם באתר של מכון הרטמן. 2022 במארס 22 שנערך במכון הרטמן בעל ההבחנה בין אשמה והתחייבות משפטיות למוסריות ראו קרל יאספרס, על 1 אור מתוך הסדק: מחשבות על , ירושלים תשס"ו. ראו גם: אבי שגיא, שאלת האשמה .131–103 , עמ' 2020 , ירושלים חולי, סולידריות ומשמעות החיים בימי קורונה הפליט היא רגע ייחודי, שבו האדם עונה לא רק על השאלה מהו יחסו לפליט, אלא מי הוא, מה עולמו ומהם ערכיו. היחס לפליטות מכונן את גבולות הסולידריות ונותן מענה לשאלה מי כלול ב'אנחנו': האם הפליט הוא הזר המוחלט או שהוא חלק מהקהילה האנושית, שאנו חלק ממנה? שאלת הסולידריות וההיענות למצוקת הפליט אינה שאלה של חובות וזכויות משפטיות; זוהי שאלה קיומית יסודית, שאת המענה לה מספק האדם, אם על ידי היענות לפליט ואם על ידי הצבת חומות המבדילות בין ה'אנחנו' לאחר, לזר. ה'אנחנו' אינו נתון מוגמר, עובדה אובייקטיבית שאין עליה עוררין; בני אדם קובעים את גבולות ה'אנחנו' וביכולתם לצמצם או להרחיב גבולות אלו. היחס לפליטות הוא אם כן נקודת מבחן מוסרית־ קיומית להוויית האדם. כדי להבין עניין זה נפנה לניתוח בסיסי של חוויית הפליטות. מיהו פליט? לא כל אדם שאיבד את ביתו נעשה לפליט. אדם המאבד את ביתו עלול אמנם לחוש כאב על אובדן הבית אך לא בהכרח לאבד את חוויית הביתיות שלו, שכן גם אם ביתו הפרטי אבד ואיננו, הוא עדיין עשוי לחוות את הביתיות שמעניקה לו סביבתו, המספקת לו מקום טבעי שבו הוא חש נינוח. הוא מכיר את שפת המקום, את שמות הרחובות, יש לו אוריינטציה בעולם. הוא נותר בין חבריו, ויודע כיצד עליו לנהוג וכיצד למצוא מרגוע לאובדן הבית הפרטי. הוא יודע למי לפנות וחש ביטחון שתביעתו תישמע.

6 )3( 798 | עמודים מציאות זו נובעת מכך שבתינו הפרטיים ממוקמים בתוך מרחב מוכר המספק לנו ביטחון בהווייתנו. האדם, כך לימדנו טשרניחובסקי, 'אינו אלא קרקע ארץ קטנה / האדם אינו אלא אדם שאיבד את ביתו עדיין נטוע בנוף 2 תבנית נוף מולדתו'. מולדתו. יש בו תקווה ואופק חייו נותר פתוח. מצבו של הפליט שונה. הפליט הוא מי שנאלץ לנטוש את מרחב נוף מולדתו, מי שסולק והודר ממקומו הטבעי. בני אדם רבים בעידן המודרני חיים בתנועה מתמדת, משנים את מקומם, סביבתם, תרבותם ולשונם. הפליט שונה מהם: הוא לא בחר להיעקר ממקומו. כוח חיצוני אלים כפה זאת עליו. הפליט נעקר מביתו; הוויית חייו מתמצית בעקירה זו. לכאורה הפליט הוא גולה. חלומותיו, זיכרונותיו ותקוותיו נשללו ממנו באבחת חרב. חוויית הגלות אינה רק ציון עובדתי של העתקת מקום אלא היא חוויה קיומית. אבל הפליט שונה מגולה 'רגיל', שאינו פליט. הגולֶה חי בעצב, בכיסופים ובגעגועים אין קץ לביתו שרחק ממנו. נפשו סוערת עליו עד מאוד. מי כמונו, בני העם היהודי, יודעים את טיבה של הגלות ואת ערגת הגעגועים לבית. אבל חוויית הגלות יכולה להיעטף בשגרת חיים המעניקה לאדם סוג של ודאות וביטחון. בתוך רקמת העצב והיגון נבנה בית חדש, סביבה מוכרת חדשה, בה מוצא האדם מרגוע. כדברי ירמיה (כט, ד): "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל ם בָּבֶלָה. בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ ‍ַ לְכָל הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי מִירוּשָׁל גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פִּרְיָן. [...] וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל ה' כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם". מרחב הגלות החדש אינו מעלים את הסבל, אבל הוא בונה סביבו חיים חדשים. משורר תהלים יודע זאת היטב ולכן הוא מתחייב לזכור את ירושלים בתוך שגרת החיים החדשה, שבה ירושלים הופכת לזיכרון עמום: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן. [...] תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה ם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (תהלים קלז, א-ו). ‍ַ אֶת יְרוּשָׁל לפליט אין מותרות שכאלה; כל הווייתו מתכנסת לפליטות. ייתכן שיום יבוא והוא יהפוך לגולה; ייתכן שבביתו החדש יטשטשו התקווה והסדר את חוויית הגלות. אבל כעת הוא אינו חווה זאת, כי פליטות היא חוויה בזמן הווה. העבר נשלל ממנו והעתיד רחוק ממנו. הפליטות נוכחת עתה בהווה חייו וקורעת אותו מזהותו. אכן, לפליט אין זהות מעבר לפליטותו. אובדן האזרחות הוא אמנם אחד הסימפטומים של הפליטות אבל אינו ממצה אותה; חוויית הפליטות היא אפיון קיומי שלילי. הפליט חווה את מחיקת רקמת זהותו. אזרחותו שנפגעה אינה מגנה עוד על זהותו והווייתו מתערערת. הפליט אינו אוקראיני, יהודי או פלסטיני; אינו גבר או אישה, ילדה או ילד; אינו יצור שזכויותיו האזרחיות מגוננות עליו - עתה הוא פליט, החווה את אימת חייו המרוקנת ממנו כל נינוחות וביתיות: הוא אינו יודע היכן יניח ראשו בערב, האם ימצא פת לחם בארוחתו הבאה, האם ימצא מזור לפצעיו, .285 , א, תל אביב תשס"ד, עמ' כל כתבי טשרניחובסקי 2 והאם יחיה. הוא הושלך מארץ החיים אל מרחב הלימבו שבין החיים לבין המוות; אינו חי ואינו מת, לכל היותר הוא שורד. הפליט אינו יכול למצוא נחמה בזיכרונותיו, אינו יכול לקוות, להיעצב על לבו, ואף לחשוב את עצמו, כי הוא חי על גבול החיים והווייתו מכונסת כל־כולה לתוך חיי קצה אלה. סבלו של הפליט סבל אינו בהכרח כאב פיזי; כאב פיזי ממוקד באיברי הגוף ואפשר למדוד אותו, אולם סבל תוקף את הוויית האדם כולה; גופו ונפשו. הוויית הסובל היא צעקה, גם אם קולה לא יישמע. לא רק פליט חווה סבל קיומי מעין זה. סבל שמעבר לכאב, הלוכד את הוויית האדם הוא אפיון של הקיום האנושי. אין אמת־מידה אובייקטיבית לסבל ואין הוא נחלתם של אישים מסוימים. לאור זאת עולה השאלה: במה מתייחד סבלו של הפליט? האם הוא שונה מסבלו של אדם שחייו איבדו ממשמעותם? האם הוא שונה מסבלו של חולה שנפשו נעטפת בסבלו? החולה מצפה למזור ומקווה שיחלים גם אם מחלתו אנושה. בעומק סבלו שוכנת התקווה, כי הוא מוקף באהבתם של רעיו, משפחתו והמטפלים בו. לא כן הפליט: הוא מוקף בפליטות העוטפת אותו ואת בני ביתו. הוא מוצא עצמו במבוכה משום שהפליטות היא אירוע שבהרף־עין התחולל ובהרף עין יכול להיעלם. נדמיין לעצמנו את הרגע שבו הכובש הרוסי מסתלק מאוקראינה, והפליטים שבים אליה. יש להניח כי רבים מהם יחוו קושי, אבל אופק התקווה ישוב אליהם. משמעות חייהם לא התמוססה מתוכם, מישהו שלל זאת מהם, וברגע אחד השלילה נעלמת והחיים שבים אל תיקונם. הפליט חווה את חייו כשאלה שאין לה מענה. תביעת הפליטוּת פליטות מייצרת שאלה ותביעה כנגד בני אדם אחרים. הוויית הפליטים היא תביעה לזולתם, קריאה להצלה – הצלת הגוף החי ומלאות הקיום האנושי. תביעת הפליטוּת עשויה להיענות ועלולה שלא להיענות. עמנואל לוינס עמד בתוקף על כך ש'פניו' של הזולת מצוות ומחייבות את האדם. בכך הוא טעה: 'פניו' של הזולת אינן מצַווֹת; הן עשויות ליצור תביעה רק אם הזולת יפנה אל הפליט, אם הוא יחלץ מתוך נפשו את ההכרה כי עליו להיענות לתביעה שבפליטות. אבל הזולת יכול גם להסב פניו ולאטום את לבו; האדם יכול שלא לראות את זולתו הפליט ולעשותו לשקוף. מקור החיוב הוא באדם המתייצב לנוכח הפליט ופותח את שערי 3 לבו. הסבת הפנים מהפליט אפשרית. האדם יכול להיות יצור מוסרי אבל תמיד עלול לבגוד בקיומו כיצור מוסרי. לא כל בני אדם מבצעים בגידה זו על ידי רוע ישיר ובוטה שמאפיין בני אדם שנעשו לדמונים, כנאצים בזמנם. הללו בחרו שלא לראות את ,מול אחרים ואחרות: אתיקה של הנסיגה הפנימיתלעניין זה ראו בהרחבה: אבי שגיא, 3 .106–68 , עמ' 2012 בני ברק מעני י ני די ומא

7 סיוון-תמוז תשפ"ב היהודים כבני אדם המטילים עליהם חובה כלשהי. אולם רוב בני אדם מסבים את פניהם באמצעות אריגת סדרת טיעונים ההופכת את ההתעלמות למעשה מוסרי. הרוע מתוּוך באמצעות 4 שפת הטוב. אנו חווים זאת היום בהחלטותיה ובמחדליה של מדינת ישראל ושל אזרחים רבים, ואני מבקש להתייחס לכמה טיעונים הנשמעים בתקופה זו, המתלבשים בלבוש מוסרי. לפי טיעון אחד, הפליטים הדופקים על שערי מדינת ישראל הם אכן פליטים, אולם הם בחרו במודע שלא להישאר במדינות שפתחו בפניהם את שעריהן, אלא להגיע לישראל דווקא, ולכן אין עלינו חובה לנהוג בהם כפליטים. ברם, הן מבחינה משפטית והן מבחינה אתית, פליטות נקבעת ביחס למדינת המקור שממנה נעקר הפליט. הוא אינו פוסק מלהיות פליט רק משום שיכול היה למצוא מרגוע לנפשו במקום אחר. הוא מופיע מולנו כאדם התובע ומבקש הגנה על עצם חייו. האם העובדה שהיו לו אפשרויות אחרות מבטיחות הגנה זו? יתר על כן, האם עובדה זו פוטרת אותנו מההתייצבות לצדו כאן?! על פי היגיון זה, אדם יכול להיפטר ממתן צדקה לעני שהרי העני יכול לפנות למישהו אחר! כתב האשמה כנגד הפליט על מחדליו צריך להימחק. תחת זאת צריך אדם לחמול על הפליט הנמק בסבלו, להיות עמו בסבלו. שד"ל ניסח עמדה זו בתמציתיות חדה: 'החומל כואב בכאב רעהו ולא ישקוט עד אם יחבוש את חמלה מתרחשת כאשר בני אדם 5 שבר רעהו ומחץ מכתו ירפא'. , וראו שם, 2022 , בני ברק פרובקציה עניין זה נידון בהרחבה על ידי סטניסלב לם, 4 באחרית דבר מאת אבי שגיא, 'מתאולוגיה של הרוע לאנתרופולוגיה של הרוע', עמ' .99–71 . לניתוח החמלה ראו: 12 א, ירושלים תש"ל, עמ' מחקרי יהדות שמואל דוד לוצאטו, 5 .67–15 ), עמ' 3 שגיא (לעיל, הערה סובלים עם הזולת את סבלו, נחלצים מהאנוכיות ומהסגירות האופפת אותם ומרחיבים את הגדרת ה'אנחנו'. טענה זו, שהפליטים אינם פליטים משום שיכלו לבחור בחירה אחרת, מחייבת לא רק בדיקה עובדתית מקיפה אלא גם השהיית החמלה. פליטות היא תביעה למענה אנושי; היא מופנית לנתבע מסוים כאן ועתה. מבחינה מוסרית, הנתבע אינו יכול לפתוח את ספר החשבונות ולערוך בחינה מדוקדקת למבקש העזרה. אם יעשה זאת יפגע לא רק בפליט, אלא גם בנפשו שלו. הוא ייעשה לאדם אטום לזולת, למי שאינו קשוב לסבל. פליטות מחייבת פעולה ולא דיבור עודף. דיבור זה גורם להחמצת התביעה, להסתלקות התביעה, לפגיעה נוספת בפליט ולקהות רגשית מוסרית. תביעה זו צריכה להיענות גם במקרה של ספק – עדיף לטעות ולפתוח דלת במצב של ספק על פני נעילת דלתות. עמדה זו היא מורשת יהודית עתיקה. כך נאמר בספר איוב (לא, לב): " בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר דְּלָתַי לָאֹרַח אֶפְתָּח". הבית צריך להיות פתוח שכן בבית הסגור יש עוול ורוע. אדם אינו יכול להתעלם מרעהו הסובל מבלי שיחולל בכך פגיעה אנושה. כך קורא הנביא ישעיהו (נח, ז): "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת, כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם". הלחם שנותן בעל הבית לרעב הוא לחמו שלו ובכך הוא נעשה שותף לרעב. שותפות זו מתעצמת משום שביתו של האדם פתוח לעני: אדון הבית אינו מוציא את נדבתו לעני החוצה אלא מזמינו לביתו. מי שחי בבית פתוח מעין זה, חי בעולם שבו אי אפשר להסיט את המבט מהסובל. הסובל נעשה אחד עם הנותן. בלשונו של המלבי"ם המפרש את מילות הפסוק לעיל בישעיהו: "מבשרך אל תתעלם - לא יהיה זה דומה אצלך כאילו אתה גוזל את בשרך על בשר חוצה לך. רק כאילו נתתו על בשרך, כי כל בני אדם הם בשר אחד". הנביא ישעיהו (פס' י) חוזר ומדגיש את הדיספוזיציה לפתוח את הלב מסורת ישראל אימצה מקדמת דנא את הרעיון שחובה מוסרית – חובתו של כל מי שהוא חבר בקהילה האנושית – היא חובה בסיסית הקודמת לחובה הדתית. תורת ישראל איננה ממירה את החובה המוסרית, היא מוסיפה על גביה נדבך נוסף. במיוחד תבעה המסורת היהודית מן האדם לזכור את גרותו היסודית, מורשת גלות מצרים

8 )3( 798 | עמודים מעני י ני די ומא הפליט אינו אוקראיני, יהודי או פלסטיני; אינו גבר או אישה, ילדה או ילד; אינו יצור שזכויותיו האזרחיות מגוננות עליו - עתה הוא פליט, החווה את אימת חייו המרוקנת ממנו כל נינוחות וביתיות: הוא אינו יודע היכן יניח ראשו בערב, האם ימצא פת לחם בארוחתו הבאה, האם ימצא מזור לפצעיו, והאם יחיה

9 סיוון-תמוז תשפ"ב לפתוח את הלב המתחייבת מתפיסה זו: "וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ, וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם". המלבי"ם מפרש מילים אלו כהטלת חובה על האדם מעבר לחובה החקוקה: חוץ ממה שתתן לו מה שאתה מחויב על פי התורה, תוציא לו גם את נפשך שתתן לו בלב שלם ונפש שמחה […] ולא תתן לו לחמך בלבד. ממכלול זה ברור כי עוני ומצוקה מחייבים היענות מידית ומעשית ולא הסברים ונימוקים להימנעות מפעולה. הצו היהודי והאנושי טענה רווחת אחרת היא, שמחובתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית לדאוג רק ליהודים או בעיקר להם. טענה זו שגויה מכמה טעמים. ראשית, מדינה היא מדינתם של האזרחים והיא אינה רשאית לפגוע באתיקה הבסיסית. אם בני אדם נתבעים להיענות למצוקה, על המדינה להיות שליחה שלהם לעניין זה. מדינת ישראל אינה יכולה לפעול כשליחתם של אזרחיה ובה בעת לפגוע במוסריותם. אסור לה להציב מוסר משל עצמה, המנוגד לאתיקה היסודית של הקיום האנושי. שנית, מן העובדה שמדינת ישראל היא מדינה יהודית לא נובעת המסקנה כי אין להיענות לסבלם של פליטים. עלינו להתמודד עם השאלה: מה ביהדותה של המדינה משחרר אותה מהחובה האנושית הבסיסית להיענות לסבלו של הפליט? לפי אפשרות אחת, קליטת פליטים שאינם יהודים מאיימת על אופייה היהודי של המדינה. אפשרות זו מופרכת לחלוטין. כיצד ייתכן שאופייה היהודי של המדינה ייפגע על ידי קליטת פליטים לזמן קצוב? אם בכלל אפשרית פגיעה כזו, היא תתחולל רק במקרה שמדינת ישראל תקלוט כמות אדירה של פליטים, אבל לא בכך מדובר. על המדינה להתמודד עם הבעיה כאשר היא תתעורר, אם בכלל תתעורר. לא ניתן להניח מציאות עתידית מדומיינת כעיקרון מנחה לפעילות לנוכח הפליטות. שהרי מי שמבקש להתחשב בעתיד כתנאי בסיסי לקביעת ההתייחסות לזולת, יכול להגיע למסקנה כי אין לתת צדקה לעני ואין לסייע לזולת, שכן פעילויות אלה עלולות להוביל לתוצאות הרות אסון! לפי אפשרות שנייה, אין למדינת ישראל חובה יהודית לקלוט פליטים אלא רק פליטים יהודים. טענה זו מופרכת, שכן מבחינה מוסרית, אין הבדל בין פליט יהודי לבין פליט שאינו יהודי. אדרבה, מי שאינו יהודי חווה פליטות ייחודית, שהרי לחלק מהפליטים היהודים יש זיקה לישראל. מעבר לכך, מסורת ישראל אימצה מקדמת דנא את הרעיון שחובה מוסרית – חובתו של כל מי שהוא חבר בקהילה האנושית – היא חובה בסיסית הקודמת לחובה הדתית. תורת ישראל איננה ממירה את החובה המוסרית, היא מוסיפה על גביה במיוחד תבעה המסורת היהודית מן האדם לזכור את 6 נדבך נוסף. גרותו היסודית, מורשת גלות מצרים. כך ניסח חובה זו מחבר ספר החינוך (מצווה פג): .1998 , תל אביב יהדות: בין דת למוסר עניין זה נדון בהרחבה בספרי 6 ויש לנו ללמוד מן המצוה היקרה הזאת לרחם על כל אדם שהוא בעיר שאינה מולדתו [….] והכתוב רמז טעם הציווי באומרו: 'כי גרים הייתם בארץ מצרים' והזכיר לנו שכבר נכווינו בצער הגדול הזה שיש לכל איש הרואה עצמו בתוך אנשים זרים ובארץ נכריה, ובזכרנו גודל דאגת הלב שיש בדבר וכי כבר עבר עלינו והשם ברחמיו הוציאנו משם יכמרו רחמינו על כל אדם שהוא כן. באופן דומה מפרש הרמב"ן את הפסוק "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כב, כ): והנכון בעיני כי יאמר, לא תונה גר ולא תלחצנו ותחשבו שאין לו מציל מידך, כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה, כי אני רואה דמעות העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עשקיהם כוח, ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו. מצב של עושק, שפליטות הוא הביטוי הקשה שלו, מחייב כל אדם, ובמיוחד את היהודי, להתייצב כנגד ולפעול. בלשון המסורת, על האדם להתייצב לימין האל גם נגד העושקים היהודים. זוהי חובה מוסרית, אזרחית ויהודית גם יחד להתייצב כנגד מחדליה של מדינת ישראל, כנגד החמצת השעה, כנגד אטימות הלב וההשהיה באמצעות מלל המצדיק זאת. לפי מסורת זו, אלוהי ישראל אמור להתייצב נגד מדינת ישראל, ועל כל אדם לשאול עצמו, האם הוא מתייצב לימין האל או לימין אטימות הלב. חובה יסודית היא לנו לעשות ככל האפשר להציל את הפליט; בהצילנו אותו את נפשנו הצלנו. ומוטב לנו לטעות ולקלוט מי שאולי ושמא אינם פליטים, מאשר לטעות בסילוקם בחשכת ליל מהמדינה. לא רב המרחק ההיסטורי מהרגע שבו חווה העם היהודי פליטות ואימה נוראה ולבו של רוב העולם נאטם. רק יחידי סגולה סיכנו עצמם ופתחו את לבם ובתיהם תוך סיכון עצמי גדול. בימינו איננו מסתכנים בפתיחת השערים בפני הפליט. היפוכו של דבר, אנו מסתכנים בנעילת השערים אשר מובילה אותנו לחטוא כלפי הפליט ולהפוך את עצמנו לקהים וערלי לבב. במצב זו לא נהיה אור לגויים אלא חושך לגויים. במונחים דתיים, זהו רגע של חילול שם שמיים ברבים, של הינתקות מחברותנו בקהילה האנושית שלה אנו מחויבים. חירותנו קובעת את מרחב מחויבותנו המוסרית; אנו יכולים לפעול ולפיכך חייבים לפעול, ואוי לנו אם לא נעשה זאת. , הוא עמית מחקר במרכז קוגוד פרופ' אבי שגיא לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן. מלמד במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר אילן, שבה ייסד וניהל שנים ארוכות את התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות. אחד מארבעת מנסחי מסמך רוח צה"ל וחבר אקדמי בוועדות הפטור מטעמי מצפון.

10 )3( 798 | עמודים עמוד נ וח הרכבת הקלה בין קידוש העמל לחוסר דיוק הרב איתמר חייקין אותי לימדו שאם קשה לך, סימן שאתה בעלייה. החינוך שלי קידש את העמל, את היגיעה ואת העבודה הקשה, שכן בלעדיהם, הדברים לא שווים את ערכם. 'לפום צערא אגרא' הוא ביטוי המתמצת חינוך זה: לפי הצער, השכר. ככל שקשה יותר כך השכר יהיה גבוה יותר. כך סברתי גם אני עד שנחשפתי לתורתה של ימימה אביטל זצ"ל, שהורתה לתלמידיה את ההפך: אם קשה לך, סימן שעל הקל דילגת. ובתחילה היו דבריה תמוהים בעיניי, שהרי הם הפוכים מכל מה שלמדתי. אנסה ברשימתי הקצרה להסביר מעט את גישתה. א. אפשר שהקושי מלמד על עלייה, אבל אפשר שהוא מעיד על חוסר דיוק במערכת. כאשר מנוע עובד קשה מדי ובעומס רב, הוא מתחמם ונשחק. אם נלחץ על הגז ונסחט ממנו את כוחותיו, עלול להיווצר נזק. מי שמבין במנועים יודע שמוטב לעצור בצד, לתת למנוע להתקרר, ורק אז לפתוח את המכסה ולנסות להבין מה הבעיה, מה לא מחובר כראוי או לא מכוון היטב. דווקא כאשר המנוע עובד באופן חלק וללא מאמצים מיותרים, אפשר לדעת שהכול כשורה. אז במקום לספר לעצמך כמה קשה אתה עובד וכמה מגיע לך, תעצור בצד, תתבונן, תשאל את עצמך למה כל כך קשה, ומה אפשר לעשות כדי שיהיה יותר קל. תבדוק מה מצב המערכת הפנימית, תכוון ותדייק כך שתפיק מהמערכת יותר ולאורך זמן. ב. את הפסוק 'וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל' (ישעיהו מג, כב) מסביר המגיד מדובנא במשל נאה: 'משל לסוחר שבא ממדינת הים. בהגיעו לנמל ביקש מאחד הסבלים שעבדו שם, שיעלה לאנייה ויביא את חבילותיו לביתו. כאשר הגיע הסבל לבית הסוחר מזיע ומתנשף וביקש את שכרו, אמר לו הסוחר: "החבילות שהבאת אינן שלי". שאלוֹ הסבל: "וכי מנין לך זאת, הרי לא ראית כלל את החבילות שהבאתי?" השיב לו הסוחר: "חבילותיי הן חבילות קטנות של יהלומים. אילו הבאת אותן בוודאי לא היית מזיע ומתנשף כל כך. מאחר שראיתי עד כמה התעייפת, הבנתי שבוודאי לא את הסחורה שלי הבאת" (המגיד מדובנא, כוכב מיעקב ויקרא) ומסביר המגיד, אם עבודת ה' אצלך היא יגיעה, עמל ועול, אין זו עבודת ה' באמת. כי עבודת ה' האמיתית אמורה להיות מתוך שמחה ותענוג. ומאשר 'יגעת בי ישראל' הוא לאות כי 'לא אותי קראת יעקב'. אותו 'עשיר' היושב בקומה הגבוהה שבנפש, צופה ב'סבל' המתייגע, מתנשם ומתנשף עם מזוודה כבדה במעלה המדרגות, צריך לבדוק מה יש לו במזוודה שהיא כל כך כבדה. לא פעם אנו ממלאים את מזוודתנו בכל מיני עניינים מיותרים ובלתי רלוונטיים, והיא הופכת כבדה מנשוא, ואחר כך אנו מתפלאים כמה קשה לנו בחיים. ובאמת, אם היינו מתמקדים רק בדבר המוטל עלינו כעת, ומכירים בו את חלקנו ותפקידנו, ודאי שנפעל בזריזות ובשמחה. ונכונים הדברים גם בחינוך ילדים. 'אחר כך התלמיד המתלונן, עם הילקוט שלו, פרצוף בוקר רחוּץ, זוחל כמו חלזון באי־רצון לבית הספר' כך מתאר שייקספיר את הילד במונולוג 'כל העולם במה' (במחזה 'כטוב בעיניכם'). ומי אינו מכיר את הילדים ההולכים באי רצון ובחוסר חשק ללימודים, ואנחנו כועסים ומאשימים אותם בעצלנות ובטלנות. אבל באמת הם משקפים לנו שאין בהם התאמה פנימית לנלמד ולכן אינם חפצים בכך. במקום לכעוס ולדרוש מהם משמעת, אולי מוטב לעסוק בשאלת המשמעות. על מנת שתלמיד ילמד הוא צריך להבין את המשמעות של הדברים עבורו, עלינו לעמול על מציאת נקודת החיבור אל עולמו הפנימי של הילד, שבלעדיה נתפסים הם אצלו כיגיעה חסרת תכלית. ולהפך, כאשר העניין יהיה משמעותי בעיניו, הוא כבר ירצה מעצמו ללמוד ולהעמיק. נוחות – האם היא מילה גסה? האם אפשר לקיים מצוות באופן נינוח? ומה קורה כשיוצאים מאזור הנוחות לאתגרים חדשים? ואיפה הנוחות פוגשת את הקיבוץ הדתי, בערכי התורה וערכי העבודה? האם דרכנו נוחה וקלה יותר או להפך – דרך של מורכבות היא דרך קשה שדורשת מאמץ מתמיד? על אלה ועוד בכתבות שלפניכם.

RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=