קו המשו וה ספר התורה של צאצאי אנוסי משהד מירב אם תשאלו מה בין 'המוסלמים החדשים' בטהראן, שכונת הבּוכרים בירושלים, נגיף הקורונה וחברי השכונה הוותיקה במירב – הרי לכם סיפור מיוחד במינו על ספר תורה אחד שהצליח לחבר במסע נדודים קצר עולמות ולבבות, נתן כוחות ואולי קיבל גם חיבוק בעצמו. נפתח בפרק היסטורי נעלם. 'אֲנוּסֵי מַשְׁהָד' היה כינויים של חברי הקהילה היהודית בעיר משהד שבאיראן, שלאחר טבח , הצטוו לקבל את דת האסלאם 1839 שהתרחש בחודש מארס או למות, וחיו כאנוסים במשך מאה ועשרים שנה. הם נקראו 'ג'דיד אל אסלאם' (המוסלמים החדשים), אך למעשה, שמרו בסתר על יהדותם. הגברים בקהילה קיבלו שני שמות: השם העברי, שאותו קיבלו בטקס ברית מילה שנערך בסתר, ושם מוסלמי לשימוש יום־ יום. כדי ליצור מראית עין של מוסלמים לכל דבר, הורו מנהיגי הקהילה לחבריה לרכוש בשר טרף באטליז המוסלמי, אך להשליכו לכלבים ולחתולים; לפתוח חנויות בשבת אך להעמיד בהן ילד קטן שיאמר "אבא הלך ועוד מעט יבוא...", עד אשר הלקוח המוסלמי היה מתייאש והולך לדרכו, ועוד דוגמאות רבות. בסוף המאה התשע־עשרה, בעקבות התנכלויות קשות לאנוסים במשהד, נאלצו ראשי הקהילה לעלות לרגל לְמֶכָּה, וקיבלו את התואר חאג'. משם המשיכו אותם יהודים לעלות לרגל גם לירושלים ולמערת המכפלה בחברון. ביניהם היו חאג'י יחזקאל וחאג'י אדוניה הכהן, אשר רכשו אדמות ובנו חצרות עם בתי כנסת על שמם בשכונת הַבּוּכָרִים בירושלים. וכך, משנות הארבעים של המאה הקודמת, התפתחה קהילה ענפה של משפחות מאנוסי משהד בירושלים, ביניהם גם הוריו של מישאל נוריאלי, מוותיקי קיבוץ מירב. בהדרגה נתרמו ונאספו בשני בתי הכנסת המרכזיים עשרות ספרי תורה, והקהילה שמרה עליהם בדבקות, גם כאשר הצעירים כבר עזבו את השכונה והמניינים חדלו מלהתקיים. , והחלו לצוץ מנייני חצר 2020 כשהגיעה הקורונה באביב מחוץ לבתי הכנסת, עלו גם שאלות הקשורות לקריאה בתורה ולשימוש בספרי תורה מחוץ למרחב המוכר שלהם. בקיבוץ מירב פעל לאורך כל תקופת הקורונה מניין בדשא המשותף של חברי השכונה הוותיקה, ולאחר ניסיונות שונים, עלה הרעיון לחפש ספר תורה בהשאלה ולזכות באורח נכבד שכזה שילווה אותנו מקרוב. מישאל נוריאלי יצר קשר עם אדון בצלאל מהשכונה הבוכרית, המשמש עד היום כגבאי בית הכנסת חאג'י אדוניה הכהן, וביקש ממנו רשות לְהַגְלוֹת באופן זמני את הספר מירושלים להר הגלבוע, תוך הבטחה שהוא יישמר מכל משמר וישוב להיכל התפילה מיד עם תום האירוע העולמי. זה לא היה פשוט, אבל הצליח. מבין הספרים נבחר ספר אחד צנוע, שאוחסן בתוך תיבת עץ, כמנהג הספרדיים, ויש לו מורשת של המשפחה שתרמה אותו, לפני למעלה משמונים שנה. במשך כשנה וחצי שהה הספר במירב, בבית אבינדב שבגבעה. לוּ היה יכול לספר את סיפורו, בוודאי היה מעיד כמה שמח בחלקו וכמה יפה הייתה עבורו תקופת ה'גלות' הזו, שבה שָׁבוּ וגללו אותו מדי שבת, קראו בו, נישקו וחיבקו אותו כמקובל עם כל ספרי התורה, והוא עבר עמנו ימים של חורף ושל קיץ, של שמחות ושל עצב, של ימות חול שגרתיים ושל שבתות וחגים. וכשתמה הקורונה, לפחות בינתיים, והותר לכולם לבוא בקהל, להסיר מסכות ולהתכנס בחזרה לבתי הכנסת, נשקנו בפעם האחרונה לספר התורה המתוק הזה, רקדנו סביבו, נתנו לו חיבוק אחרון, ומישאל, צאצא "אנוסי משהד", נשאו בחזרה לירושלים והפקידו ביד בצלאל הגבאי, למשמרת לדורות הבאים. ירון תאנה 57 סיוון-תמוז תשפ"ב
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=