27 סיוון-תמוז תשפ"ב להחליף אותו. בתדרוך הבנו שהקהילה היהודית ארגנה כמה מרכזים שבהם נאספים פליטים, ולכל מרכז יש אפיון אחר. במקום אחד רוכזו בעיקר אימהות צעירות וילדים, במטרה שיהיו ביחד. יש לזכור שלא היו בכלל אבות בין הפליטים, כי הם לא הורשו לצאת מגבולות אוקראינה. מבנה נוסף הותאם על ידי הקהילה היהודית לקליטת אנשים מבוגרים ובעלי צרכים רפואיים. על הרצפה הונחו משטחי עץ ועליהם מזרנים, כריות, מצעים ושמיכות, אמנם ללא שום פרטיות, אבל עם סיוע רפואי ותמיכה רגשית. היו עוד שניים-שלושה בתי מלון שאכלסו דקות נסיעה מחוץ 40 פליטים נוספים, ועוד כפר נופש במרחק לעיר". "התפקיד של 'צוות ויקטור' היה להסתובב בכל המרכזים שהקהילה היהודית הקימה, ולשהות בכל אחד מהם (שלוש שעות לפחות בכל אחד), ולסייע בכל הנדרש. כל צוות כלל אנשי רפואה - רופא, חובש, פראמדיק, אנשי חוסן – פסיכולוג, עובד סוציאלי ומתורגמנים". "בכל מרכז שאליו הגענו התחלקנו לשלוש קבוצות: קבוצה אחת פתחה 'מרפאה' – פינה שקטה עם שולחן וכיסא, שם קיבלו הרופא והפרמדיק את מי שזקוק לטיפול רפואי; קבוצה שנייה הסתובבה בין המיטות ואיתרה צרכים - מי צריך סיוע רפואי או נפשי, ומי מתאים לעלות לישראל כיוון שהוא יהודי או שיש לו קרוב משפחה מקרבה ראשונה בארץ. קבוצה שלישית פתחה 'חמ״ל טיסות', וכל מי שנמצא מתאים לעלות לארץ קיבל סיוע בהתארגנות, על כל התהליך הביורוקרטי". האם המרכזים של הקהילה היהודית במולדובה היו מיועדים רק ליהודים או לכל פליט שהגיע? "היהודים היו אלה שהתגייסו למשימה. הקהילה היהודית בקישינב יצאה מגדרה על מנת לעזור, אבל העזרה הרפואית והנפשית ניתנה ללא הבחנה מי יהודי ומי לא. המענה הרפואי שלנו היה מיועד לכל מי שהגיע לגבול, אנשים שנסעו באוטובוסים שעות כדי לברוח התופת, חלקם עם מחלות כרוניות שהנסיעה הייתה עבורם מטלטלת וקשה ביותר. ברגע שהם הגיעו לגבול, הצוות הרפואי קלט אותם, בדק מדדים וייצב אותם מבחינה רפואית. אם היו חסרות תרופות הן הוזמנו מארגון 'חברים לרפואה', והגיעו כעבור יום או יומיים לכל היותר. צוות נוסף היה יוצא כאמור לסיורים קבועים בהאנגרים ובמלונות שבהם התאכסנו הפליטים, ובודק מי זקוק למה – לחיבוק, לסיוע רפואי או נפשי, ללא הבחנה בין יהודים ללא יהודים. רק הצוות השלישי היה זה שבדק מי זכאי לעלות לארץ בנוהל פליט – כלומר, שיש לו בן משפחה בארץ". איך גיליתם מי זכאי להיכנס לישראל? "היו פליטים שראו את דגל ישראל על המדים הכתומים שלנו, ניגשו אלינו וביקשו שנסייע להם לעלות לארץ, והיו כאלה שאנחנו איתרנו. זה היה התפקיד של הצוות השלישי - לאתר את כל מי שרשאי לעלות, לבדוק שהמסמכים שלו תקינים, להיות כל הזמן על הקו מול הקונסול יאיר, שעבד שם ללא הפסקה. היו שם אנשים שהבית שלהם ספג פגיעה, והם הגיעו עם תיק וזוג תחתונים, ללא דרכון, ללא תעודת לידה. והקונסול עשה כל מה שהוא יכול כדי להנפיק תעודות מעבר לכל מי שהגיע ונמצא זכאי להיכנס לארץ". "ארגון 'איחוד הצלה' יצר רכבת אווירית שהטיסה פליטים לישראל שלוש פעמים בשבוע. לצורך זה חכרנו מטוס מולדבי, שיצא בכל שבוע שלוש פעמים הלוך וחזור, מהארץ למולדובה ובחזרה. בכל יום עלו עליו אנשים שקיבלו את אישור הקונסול לעלות, יחד עם מתנדבים שחזרו הביתה לאחר שבוע או עשרה ימים של התנדבות. הפעילות מאוד שוחקת ואינטנסיבית ולכן נקבע פרק הזמן הזה כדי למנוע מצב של שחיקה. בשובו חזרה הביא אתו המטוס צוות מתנדבים חדש ורענן". כמה זמן בערך עבר מרגע שהאנשים הגיעו ועד שקיבלו תעודת מעבר? שלושה, מרגע שהפליט יצא מגבולות ־"זה לקח לרוב יומיים אוקראינה ועד שנשלח לשגרירות. מי שכבר הגיע לשגרירות ועמד בתור, יצא עם תעודת מעבר. הקונסוליה עבדה שעות ביממה. באחד מימי שישי הגיעו 24 באינטנסיביות אלינו שני אוטובוסים של פליטים, וביניהם התגלו כמה אנשים שרשאים ורוצים לעלות לארץ. חלקם הגיעו ללא דרכון, או עם דרכון שפג תוקפו לפני עשרים שנה... השעה הייתה כבר אחת בצהריים וידעתי שבקונסוליה משתרך תור ארוך של פליטים. התקשרתי אישית ליאיר הקונסול, והודעתי לו שאני שולח אליו עוד אנשים. שאלתי עד מתי הוא שם והוא ענה ללא היסוס, עד אחרון האנשים שיגיעו. באותו ערב הוא יצא מהמשרד באחת בלילה - אין ארוחת שישי, אין שבת. הוא פשוט עבד בלי הפסקה". בבוקר, הלכתי לחדר אוכל 8:00 "גם אני, כשקמתי בשבת בשעה ומשם ישר למשימות. אין נוהל מיוחד לשבת. אי אפשר. כל הזמן הגיעו פליטים, אוטובוסים, מתנדבים. הצוות שלי הסתובב במרכזי הפליטים וניסה לעזור. אנחנו נלחמנו שם על כל נפש שאפשר היה להציל!". האיש שלנו במולדובה ישבנו תמר אשתי ואני ולא האמנו שהיום, במאה העשרים ואחת – מתרחשת מלחמה של המאה הקודמת: מדינה שכובשת מדינה אחרת, טנקים שנכנסים לערים ופוגעים באזרחים ללא הבחנה, ממש כמו במלחמת העולם השנייה
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=