12 )3( 798 | עמודים עמוד נ וח מה גורם לבני זוג הנושקים לגיל שישים להיכנס לקופסה צהובה בגודל של קצת יותר מחדר הארונות שלהם בבית, ולטייל במשך שלושה שבועות בדרום הארץ?! הימים הם ימי קורונה, ונסיעה לחו"ל עם כל הפרוצדורות הנלוות, לא עושה חשק... וכך עלה הרעיון לקחת את הקרוון של , ולטייל אתו כאן YelloWild הבנים שלנו, או בשמו הרשמי בארץ, במדבר. הקרוון מצויד במטבחון מאובזר, עם כל מה שצריך כדי להוציא ארוחות גורמה, ומיטה נוחה עם פוך וכריות שהבאנו מהבית, מקלחת כוכבים, מסך לחובבי הנטפליקס (כשיש קליטה כמובן) וגנרטור שיפעיל את החשמל והמים. אלי תכנן את המסלול בגדול, עם בסיס לשינויים: ים המלח, מדבר יהודה, רמת הנגב, מכתש רמון, ערבה, הרי אילת, ויצאנו לדרך, עמוסים בכל מה שאולי נזדקק לו. חלק מהימים העמדנו את הקרוון בחאנים שבדרך ושם נהנינו משירותים ומקלחת חמה ומחיבור ל'חבל הטבור' (כבל החשמל); היו לילות שחנינו בשטח, רק אנחנו, הכוכבים בשמים והגנרטור, שבלעדיו אנה אנו באים. לא אשקר אם אגיד שבלילות האלה הבטן קצת התכווצה לי מפחד, אך הייתה זו חוויה מיוחדת. הלכנו לישון עם שקיעות רומנטיות והתעוררנו לבקרים של זריחות מדהימות. כל בוקר התחיל בארוחה טובה שלא הייתה מביישת אף בית מלון ברמה גבוהה, והסתיים בתבשילים חמים, מנחמים וטעימים. בין הארוחות יצאנו למסלולים, חלקם מאתגרים יותר וחלקם פחות. נספר על ביקור מיוחד בקיבוץ נאות סמדר בערבה, שם שהינו למשך יממה. בקיבוץ אירח אותנו דוד די־קסטרו, חבר הקיבוץ, שלקח אותנו לסיור מרתק במשק. אחרי ארוחת הערב וחניית לילה במקום, הצטרפנו לארוחת הבוקר הצנועה (כולם אוכלים יחד בחדר האוכל שלוש ארוחות ביום) המתנהלת לפי כללי הקיבוץ - לא מדברים, מותר רק לבקש דברים שקשורים לארוחה עצמה, ללא טלפונים בארוחה ובכלל בכל המרחב הציבורי. לאחר ארוחת הבוקר הוזמנו ל'מעגל' של חברי הקיבוץ, הפנים החדשות הציגו עצמן וכך גם אנו. לאחר מכן מזכירת הקיבוץ הקריאה כמה הודעות ובקשות: 'מי מוכן לחלוב צהרים בדיר? מי יכול להעלות רכב מהצומת? מי יכול להוריד את רונית לצומת?' המעגל נגמר רק לאחר שנמצאו מתנדבים לכל הבקשות. עבורנו היו אלה תזכורות משעשעות לדברים שהכרנו מפעם, אמנם לא בשיח מעגלי אבל בדרכי התקשורת שהיו אז, מכשירי קשר. מסתבר שמכיוון שאין לרוב האנשים טלפונים בכל המרחב הציבורי, אין גם קבוצות ווטסאפ, והכול מתנהל בשיח פנים אל פנים של מעגלים כאלה במשך היום. אנשי המקום מאוד נינוחים פשוטים וצנועים, מדברים בשקט. הבתים דומים זה לזה ודוד סיפר לנו שבכל חמש שנים כולם מחליפים ביניהם בתים, כדי לא להיקשר לחומר. הם מוציאים את כל התכולה, משפצים במו ידיהם, ובסבב עוברים לבית אחר. רק שלושת המבוגרים ביותר שהגיעו לגיל שבעים קיבלו פטור מהסבב, ולמרות זאת שניים מהם בחרו בכל זאת לעבור דירה. לקיבוץ מתחם אירוח מפנק אך גם סוכת מטיילים לצועדים בשביל ישראל, שבצמוד לה יש שירותים ומקלחת. בקיבוץ אין תקציב אישי; מי שצריך דבר מה, פשוט הולך לאיש הכספים, מבקש כסף מהחשבון המשותף וקונה לעצמו מה שצריך. כחלק מהסיור דוד לקח אותנו לבית האומנויות העומד במרכז הקיבוץ - מבנה מרשים ויוצא דופן בצבעוניותו ובארכיטקטורה שלו, "אִם יוֹצְאִים מַגִּיעִים לִמְקוֹמוֹת נִפְלָאִים" (דּוֹקְטוֹר סוּס) שלושה שבועות של נדודים אלי ועדנה שריר
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=