עמודים - ביטאון הקיבוץ הדתי - סיוון-תמוז תשפ"ב

29 סיוון-תמוז תשפ"ב הבאנו איתנו גם המון צעצועים שנתרמו ושחילקנו לילדים, רובם נפרדו הרגע מאבא ואין להם מושג אם יזכו לראות אותו שוב. הסיפורים היו קורעי לב ואין סיפוק גדול יותר מלגרום לילד מפוחד לחייך קצת ולהירגע. וכמובן שהענקנו סיוע רפואי ראשוני לכל מי שנזקק לכך. עזרנו לכל אדם באשר הוא אדם. חלק מהתפקיד שלנו היה לכוון אותם להסעות שלקחו אותם למחנה הפליטים הסמוך לגבול, שם הם קיבלו ארוחה חמה ומשם יצאו באוטובוסים לכל רחבי אירופה – לגרמניה, לאיטליה, וכמובן לישראל". נשמע שרק הקהילה היהודית נחלצה לסיוע. האם לא היו ארגונים נוספים ממדינות אחרות? "במולדובה רק ארגונים יהודיים פעלו. בגבולות אחרים פעלו גופים יהודיים לצד גופים אחרים". ומה בנוגע אליכם? איך אתם עמדתם במשימה הקשה הזאת? מה חיזק אתכם? "בסוף כל יום היה לנו מפגש בחדר האוכל, של כל הצוותים שעבדו. נשמנו רגע, נרגענו, אכלנו. היה שם שף ישראלי, מאיר ממן, שפינק אותנו (וגם את הפליטים כמובן) בארוחות טובות – עוף, אורז סלטים, וכל מה שצריך, עד השעות הקטנות, ואחר כך השכם בבוקר הוא כבר היה שם לפנינו, עם ארוחת בוקר מוכנה". האם היה מקרה שנגע בך באופן אישי? "לכל אחד מאתנו נשאר חקוק סיפור של פליט שנגע ללבו. שהגיעה אחרי מסע של 32 אצלי זו הייתה אלבינה, אישה בת ארבעה ימים לגבול, שם נפרדה מבעלה ויצאה עם בנה הקטן בן הארבע אל עבר הלא נודע. כשהיא הגיעה לגבול, אמרה לה אחת הנשים שבצד המולדבי נמצאים מתנדבי 'איחוד הצלה' עם מדים כתומים, והם יעזרו לה להגיע לישראל, אבל כשאלבינה חצתה את הגבול כבר היה מאוחר בלילה ואנחנו כבר יצאנו לכיוון העיר. היא הגיעה למחנה הפליטים הסמוך לגבול, שם רצו להעלות אותה לאוטובוס לגרמניה. היא לא הסכימה ופשוט לקחה מונית ונסעה במשך שלוש שעות עד למרכז המיון של הקהילה היהודית בקישינב. ברגע שאלבינה ראתה את המדים הכתומים שלנו היא רצה לעברנו. בדיוק הייתי שם עם הצוות שלי. ראיתי לפניי אישה חיוורת, מותשת, מפוחדת, רועדת. כשהיא ראתה אותנו לצד דגל ישראל, היא ניגשה אליי ואמרה לי בעברית 'תצילו אותי'. זה כל מה שהיא אמרה. הילד שלה עמד לידה, מבוהל לגמרי, לא מדבר. הכנסנו מיד את אנשי החוסן לתמונה. מסתבר שהיא מדברת עברית ויש לה אזרחות ישראלית. הם ישבו איתה, הקשיבו לה, ולאט לאט, תוך כדי המפגש איתם, מילאנו ביחד טפסים כדי שהיא תוכל לעלות כמה שיותר מהר על המטוס. הסתבר שאין לה כמעט קרובים בישראל, אבל היא כן מכירה כמה ישראלים. בעלה ואמא שלה נשארו באוקראינה, אבא שלה גר בישראל אבל לא מדבר איתה, מכיוון שהיא עזבה את הארץ וחזרה לאוקראינה, ויש לה בארץ גם אח חורג ושתי חברות טובות. היא הייתה נסערת מאוד. זה היה ערב פורים, וכשהרב הגיע כדי לקרוא לנו את המגילה, נתתי לילד שלה רעשן ואמרתי לו לעשות רעש בכל פעם שהוא שומע את המילה 'המן'. זה העלה לו סוף סוף חיוך על הפנים, ולאט לאט הוא נרגע וחייך יותר ויותר. כשסיימנו למלא את הפרטים שלה, היא הועברה למרכז הקהילה היהודית, שם שהתה שלושה-ארבעה ימים וביום החמישי הם כבר עלו על המטוס לארץ". "הסיבה שהסיפור שלה נשאר קרוב ללבי היא, שיום אחרי שהיא הגיעה אלינו, היא התקשרה אליי, עדיין מאוד מבולבלת, ואמרה ששכחה את הכתובת של הקונסוליה שנתנו לה. אמרתי לה לבוא לחמ"ל, בדיוק חזרתי אז מפעילות, נתתי לה לאכול ולקחתי אותה ברכב שלנו לקונסוליה. בדרך דיברנו קצת, צחקנו ולאט לאט היא חזרה לעצמה, נרגעה, חייכה, התאוששה, כמובן שעדיין הדאגה לבעלה ולאימה שנשארו שם עדיין הטרידה אותה, אבל המצב הכללי שלה השתנה לחלוטין. מאז היא נרתמה לעזור לנו, ועד הטיסה שלה ביום ראשון היא הפכה לחלק מהצוות שלי ושימשה כמתורגמנית. וכשהגיעה הטיסה שלה, היא ריכזה את האוטובוס של הנוסעים ועזרה לנו עד לנחיתה בארץ - לתרגם, לספור, לדווח. מאז אנחנו עדיין בקשר. בעזרת חברים מ'איחוד הצלה' הצלחנו להשיג לה ביטוח רפואי זמני, ונעזרתי בקיבוץ הדתי כדי למצוא לה ולבנה דיור זמני". "והיה עוד מקרה שקרה ממש בו זמנית. תוך כדי שיחת הטלפון עם אלבינה, שהתקשרה אליי מבולבלת, בדיוק כשהיינו בין משימה למשימה ועמדנו לשתות תה עם כל הצוות, הגיע במהירות ג'יפ, עצר, ויצא ממנו בחור צעיר שהלך לכיווננו. ברגע שהוא הגיע אלינו הוא נפל על הרצפה והתחיל לבכות ולמלמל בעברית: "אוי, איזה מזל, סוף כל סוף מצאתי אתכם". מתוך דבריו הבנו שהוא ברח מאוקראינה וכבר כמה ימים הוא מחפש אותנו. ברגע שהוא מצא אותנו, הוא בכה את נשמתו. צוות החוסן דובב אותו במשך שעה, נתנו לו ולכל משפחתו לאכול ,25 ולשתות והוא סיפר להם את הסיפור. מתברר שהבחור, בן גדל בישראל מגיל שלוש ושירת בצבא בארץ. לאחר שהתחתן הוא חזר לאוקראינה ובנה לעצמו ולמשפחתו בית בכפר סמוך לקייב. בדיוק כשסיים לבנות את הבית התחילה המלחמה. הוא סיפר שהרוסים נכנסו לכפר שלהם ועשו בו שמות, אנסו נשים ורצחו אנשים ברחובות, בדיוק כמו שעשו בעוד מקומות. במהלך השהות שלנו בגבול שמענו הרבה עדויות קשות על שימוש של הרוסים באוקראינים כבמגן אנושי, על כניסה אלימה לבתים והריסתם, או פינוי בתים מיושביהם כדי להתיישב בהם״. ״הוא סיפר שהרוסים הגיעו לבית שלו, הצמידו לו רובה לראש, ואמרו לו שרק בגלל שהם אוהבים את הכלבים שלו, הם לא הורגים אותו. שמעתי את הסיפור והצטמררתי. זה נשמע מוכר מדי ומזכיר את ההיסטוריה האפלה והלא רחוקה שלנו. החיילים הרוסים אמרו לו – יש לך חמש דקות לעוף מפה, אתה, אשתך, הילדים וכל מה שיש לך. הוא העמיס על האוטו מה שהספיק האיש שלנו במולדובה

RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=