19 סיוון-תמוז תשפ"ב ואולי דווקא בגלל זה המשבר שחוויתי היה עמוק מאוד. הפניית הגב החברתית לעמדות שביטאתי ביחס לחיסונים ולמדיניות בנושא הקורונה הייתה לא נוחה בלשון המעטה. מהר מאוד גיליתי כי עדיף לשתוק, להנמיך ראש, לחכות עד יעבור זעם. אני, אלופת העולם במילים, התהלכתי בעולם כבדת פה ולשון, לא מצליחה לתמלל את רגשותיי ולתווך את עמדותיי, מתכנסת וממתינה לימים שקטים יותר. האופי העיקש שלי לא ־שרד את זה היטב. נקרעת בין כאב ההשתקה לצורך לומר דבר מה, מצאתי את עצמי כותבת כמה שאלות נוקבות אודות כללים, חוקים חדשים, אפליה חברתית. בצר לי, גיליתי כי המילים הללו משכו אש פומבית, ולצדה תמיכה שקטה, אישית, מה שקוראים .בפרטי׳בימינו ׳ וזה כאב אפילו יותר. ׳בפרטי׳? מה המשמעות של תמיכה במחאה שמתרחשת מה זה אומר על חברה או קהילה, כשדעה אחת, שהיא המיינסטרים, מושמעת בקול תרועה, וכל תפיסת עולם אחרת יכולה להיאמר רק בחדרי חדרים? , כשאנחנו אומרים בחוץ רק את מה שנוח עלינו ומה זה מעיד ?לשמועלאחרים המסע הזה, בן השנתיים, הביא אותי אל מחוזות חדשים, לא נוחים בעליל. גיליתי מהו כוחה של קבוצת השתייכות ושל קונספציה; גיליתי כמה קל לרמוס את מי שלא חושב כמו כולם; וגיליתי כמה חזק הוא הפחד, ומה רבה השפעתו על מה שעד אתמול נחשב תקין, נורמלי, בריא. היום, בחלוף הזמן, אני מודעת לכך שזו לא הייתה רק החוויה שלי. מששככו להבות הכאב גיליתי שגם אחרים, שדעתם ממסדית מאוד, מיינסטרימית בהחלט, חשו בהזדמנויות רבות ובהקשרים אחרים ממש כמוני. כך שלא על התוכן אני כותבת כאן, אלא על עצם החוויה. המסע הזה הביא אותי, בין השאר, אל אחד הספרים ששינו את חיי. מאת פמה צ׳ודרון הוא מדריך ׳המקומות שמפחידים אותך׳ נוחות. אני קוראת בו ומגלה אמת פשוטה, ־מכונן לעבודה עם אי מביכה למדי: העולם הזה לא ממש נוח. הוא נזיל, אי אפשר לרסן אותו, הוא משתנה תדיר. למעשה, לא ממש בטוח כאן. ועד כה עשיתי בחיי – כמו רוב האנושות – מאמצים כבירים כדי שיהיה לי נוח. רכשתי מזגן, קניתי דייסון, וידאתי שהספה שלי תהיה נוחה. אבל זה לא נגמר בזה; הייתי נחמדה, השתדלתי לרצות, חיפשתי דרכים לתקשר באופן בהיר, ניקיתי לכבוד האורחים, חייכתי גם כשהיה לי עצוב בלב. האופנים הרבים שבהם פעלתי כדי שלסביבה שלי יהיה נוח, יצרו הרבה טוב בעולם וגם בי. אבל בו זמנית, הם גם פעלו נגדי, השתיקו חלקים שחושבים קצת אחרת. תסתכלי במראה, מציעה לי פמה מבין דפי הספר. שימי לב לכל אותן סיטואציות שבהן לא ממש נוח לך, ואת מחפשת כיצד לברוח מהתחושה הלא נוחה. מה את עושה? היא שואלת אותי. מה את עושה כשאת מרגישה חרדה, שעמום או עצב? האם את גוללת מסך? הולכת לקניות מיותרות? חוטפת משהו לאכול? מהתחושה הלא נוחה הזו? פמה בורחתמציתה סיגריה? כיצד את עוזרת לי לנשום שנייה. נכון, כשאת גוללת מסך כל פעם שלא נוח לך, זה עוזר. התחושה הלא נוחה נעלמת או נרגעת לרגע והופ – עכשיו נוח לך. אבל ממש באותו רגע יצרת התמכרות לאותו מסך בדיוק, וכמו כל התמכרות, היא זו שתגביר בסופו של הנוחות שחשת מלכתחילה. ־דבר, את אי אז מה את מציעה? בא לי לצעוק לפמה מבין דפי הספר. אם כל ניסיון שלי להקל על אי הנוחות הוא בעצם בריחה ממנה, שבסופו של דבר רק תמיט עליי סבל נוסף – מה את מנסה להציע? תנשמי עם זה, היא עונה. תנשמי את זה עמוק פנימה. כשמגיעים אל אותו מקום עדין ונרעד, יכולה להתחולל תמורה. ייתכן שנחוש שם מתוחים ולא בטוחים, אבל נחוש גם הקלה גדולה. אם פשוט נישאר שם, ולו לרגע אחד, נחוש זאת כמעשה טהור של נדיבות כלפי עצמנו. כמובן, נדרש אומץ על מנת שנחמול מספיק כדי להכיל את הפחד שלנו, ואנו חשים שהדבר מנוגד לאינטואיציה שלנו, אבל זהו הדבר שעלינו לעשות. להיות בעמדת מיעוט ככואב בתחילה שנחווה ומה ,הסתכלות זוויות כמה ,הדרך לאורך ,שעברתי מרגישה אני ממש כשאני גם ,האחר את לראות גדולה יותר קצת וליכולת לחמלה גם בתוכי הפך מאוד אחד בוקר עצמם את שמוצאים אנשים אותם כל עבור דווקא כותבת אני ...אתו מסכימה לא עמדת .החברתי בסדר משהו מערער קיומם שעצם ומגלים ,שהיא סיבה מכל ,מיעוט בעמדת חיצוני למראה להתקשר יכולה היא ,כלכלית ,מגדרית ,פוליטית ,דתית להיות עשויה המיעוט הלאה וכן לפוריות ,לתעסוקה ,לתזונה או
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=