22 )3( 798 | עמודים עמוד נ וח עבור מי שנולד בשנות השבעים של המאה שעברה, נוחות הייתה בדרך כלל מילה גסה; מושג שלא רבים זכו לחוות אותו, אם משום שלא יכלו להרשות לעצמם ואם משום שהתביישו לרצות בכך. והינה, חלפו להם כמה עשרות שנים ותחת קורות גגנו גדל לו דור שנוחות היא לעתים בסיס חייו. אבל מהי נוחות בכלל? האם נוחות היא פינוק? האם נוחות היא משהו שבהכרח עולה לנו כסף ומושג רק על ידי הון כזה או אחר? ושמא נוחות היא בכלל סוג של עצלנות מודרנית? יש כל כך הרבה דוגמאות מחיי היום יום של כל אחד מאיתנו הנוגעים בנוחות, כי הרי מי מאיתנו רוצה שכל חייו יתנהלו "שלא בנוח"? כולנו מחפשים נוחות כזו או אחרת, אבל בשנים האחרונות צץ לו מושג חדש, מעין סיסמה השגורה בפי כל המנטורים הגדלים בעולמנו כפטריות אחרי הגשם, וכולנו, בין אם בעבודה ובין אם כהורים, שולפים אותה בתזמונים הנכונים: "צריך לצאת מאזור הנוחות". בחיי שלקח לי זמן להבין את המשפט הזה, כי הרי, למה? מה רע בזה שנוח לנו? מי אתה, צר עין שכמוך, שחשבת על משפט אכזרי שכזה?? אם בא לי לחזור אחרי יום עבודה, לאכול משהו, לעבור לספה אחרי שפתחתי כפתור אחד במכנסיים ולשכב שם בתנוחת "אם־ זו־לא־אפוקליפסה־אל־תפנו־אליי" ופשוט לא לעשות כלום, הרי ברור לי שבדיוק אז תשלחו לי הודעה בווטסאפ עם המשפט "בוא נצא להליכה", ושנינו יודעים שהתשובה שלי תהיה שקר כלשהו, אבל אז אתם תשלפו את המשפט "אל תתעצל! צא כבר מאזור הנוחות שלך בנאדם!" ויותר לא נהיה בקשר. למה? למה שאצא מאזור הנוחות שלי בשביל לצאת להליכה?? זה נכון שהקב"ה נתן לנו רגליים בשביל ללכת, אבל הוא נתן לנו גם ספה בשביל לרבוץ עליה! די לעשות איפה ואיפה! אבל רגע ברצינות, היכן זה פוגש אותנו? בואו נתמקד בשני נושאים מהותיים בחיינו: דת וקיבוץ, שני נושאים נפיצים בלי קשר לנוחות, אז ננסה ממש בקצרה. היכן פוגשת אותנו הנוחות בדת למשל? הרי הכי בנאלי שיש זה לא להתפלל, לא להקפיד, לא לשמור. אבל זה הקצה של הסקלה, ובאמת בדרך כלל הסיבה למי שכבר לא עושה את זה (אבל כן גדל בתוך זה) זו נוחות, לאו דווקא עניין אמוני כזה או אחר. כי ברור שפחות נוח לשמור שבת, פחות נוח לקום בבוקר ולהתפלל, בטח שלא נוח לחפש עכשיו מקום כשר כשאתה רעב ונמצא בלב ברצלונה. בכלל, פחות כללים ומגבלות זה תמיד יותר נוח. אבל האם הנוחות שנמצאת באמצע, זו שאומרת שאולי לא נוח למישהו לשמור שבת אבל נוח לו לשמור כשרות, או כשלא נוח למישהי להתפלל אבל כן נוח לה לשמור שבת, האם היינו מעדיפים שהם יישארו באזור הנוחות שלהם או שגם להם נאמר "צאו משם כי זה או הכול או כלום"? אני יודע מה התשובה שלי, אבל לא בטוח שכולם היו מוכנים לצאת מאזור הנוחות שלהם כדי לענות אותו הדבר לתלמידים או לילדים שלהם בבוא העת. והיא תבוא, כך מספרת הסטטיסטיקה. ובכלל, האם קיימת נוחות בדת או שמא הכול חלק מפרוטוקול משימות שעלינו לבצע ובחירה בנוחות אינה חלק מהן? וכן, אני יודע, יש לנו את השבת, מי צריך יותר מזה... אבל בכל זאת, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו גם ברמה האישית וגם כהורים לפעמים, האם אנחנו מוכנים לצאת מאזור הנוחות שלנו בנושא הזה והאם בכלל גם אנחנו כמבוגרים צריכים להרגיש שלא בנוח אם בחרנו להקפיד על תפילות אבל לחפף בשיעורים, להקפיד על שבת אבל לחפף בניקיונות לפסח. כי אולי זה לא באמת הכול או כלום אלא מסלול בהתאמה אישית ובכלל לא הבנו את זה כמו שצריך כל החיים... ובקיבוץ? איפה הנוחות פוגשת אותנו בקיבוץ? הו, כאן כבר יש דברים ברורים הרבה יותר. בקיבוץ השיתופי למשל, הנוחות היא מושג של 'אליה וקוץ בה'. מצד אחד, יש לך ביטחון סביבתי וכלכלי, ומצד אחר הביטחון הזה יכול לגרום לך בקלות להרגיש בנוח מדי. ממש בקלות. לא נוחות היא לא מילה גסה דת, קיבוץ ונוחות - הילכו שלושתם יחדיו? שי קופלוביץ
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=