9 סיוון-תמוז תשפ"ב לפתוח את הלב המתחייבת מתפיסה זו: "וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ, וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם". המלבי"ם מפרש מילים אלו כהטלת חובה על האדם מעבר לחובה החקוקה: חוץ ממה שתתן לו מה שאתה מחויב על פי התורה, תוציא לו גם את נפשך שתתן לו בלב שלם ונפש שמחה […] ולא תתן לו לחמך בלבד. ממכלול זה ברור כי עוני ומצוקה מחייבים היענות מידית ומעשית ולא הסברים ונימוקים להימנעות מפעולה. הצו היהודי והאנושי טענה רווחת אחרת היא, שמחובתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית לדאוג רק ליהודים או בעיקר להם. טענה זו שגויה מכמה טעמים. ראשית, מדינה היא מדינתם של האזרחים והיא אינה רשאית לפגוע באתיקה הבסיסית. אם בני אדם נתבעים להיענות למצוקה, על המדינה להיות שליחה שלהם לעניין זה. מדינת ישראל אינה יכולה לפעול כשליחתם של אזרחיה ובה בעת לפגוע במוסריותם. אסור לה להציב מוסר משל עצמה, המנוגד לאתיקה היסודית של הקיום האנושי. שנית, מן העובדה שמדינת ישראל היא מדינה יהודית לא נובעת המסקנה כי אין להיענות לסבלם של פליטים. עלינו להתמודד עם השאלה: מה ביהדותה של המדינה משחרר אותה מהחובה האנושית הבסיסית להיענות לסבלו של הפליט? לפי אפשרות אחת, קליטת פליטים שאינם יהודים מאיימת על אופייה היהודי של המדינה. אפשרות זו מופרכת לחלוטין. כיצד ייתכן שאופייה היהודי של המדינה ייפגע על ידי קליטת פליטים לזמן קצוב? אם בכלל אפשרית פגיעה כזו, היא תתחולל רק במקרה שמדינת ישראל תקלוט כמות אדירה של פליטים, אבל לא בכך מדובר. על המדינה להתמודד עם הבעיה כאשר היא תתעורר, אם בכלל תתעורר. לא ניתן להניח מציאות עתידית מדומיינת כעיקרון מנחה לפעילות לנוכח הפליטות. שהרי מי שמבקש להתחשב בעתיד כתנאי בסיסי לקביעת ההתייחסות לזולת, יכול להגיע למסקנה כי אין לתת צדקה לעני ואין לסייע לזולת, שכן פעילויות אלה עלולות להוביל לתוצאות הרות אסון! לפי אפשרות שנייה, אין למדינת ישראל חובה יהודית לקלוט פליטים אלא רק פליטים יהודים. טענה זו מופרכת, שכן מבחינה מוסרית, אין הבדל בין פליט יהודי לבין פליט שאינו יהודי. אדרבה, מי שאינו יהודי חווה פליטות ייחודית, שהרי לחלק מהפליטים היהודים יש זיקה לישראל. מעבר לכך, מסורת ישראל אימצה מקדמת דנא את הרעיון שחובה מוסרית – חובתו של כל מי שהוא חבר בקהילה האנושית – היא חובה בסיסית הקודמת לחובה הדתית. תורת ישראל איננה ממירה את החובה המוסרית, היא מוסיפה על גביה במיוחד תבעה המסורת היהודית מן האדם לזכור את 6 נדבך נוסף. גרותו היסודית, מורשת גלות מצרים. כך ניסח חובה זו מחבר ספר החינוך (מצווה פג): .1998 , תל אביב יהדות: בין דת למוסר עניין זה נדון בהרחבה בספרי 6 ויש לנו ללמוד מן המצוה היקרה הזאת לרחם על כל אדם שהוא בעיר שאינה מולדתו [….] והכתוב רמז טעם הציווי באומרו: 'כי גרים הייתם בארץ מצרים' והזכיר לנו שכבר נכווינו בצער הגדול הזה שיש לכל איש הרואה עצמו בתוך אנשים זרים ובארץ נכריה, ובזכרנו גודל דאגת הלב שיש בדבר וכי כבר עבר עלינו והשם ברחמיו הוציאנו משם יכמרו רחמינו על כל אדם שהוא כן. באופן דומה מפרש הרמב"ן את הפסוק "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כב, כ): והנכון בעיני כי יאמר, לא תונה גר ולא תלחצנו ותחשבו שאין לו מציל מידך, כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה, כי אני רואה דמעות העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עשקיהם כוח, ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו. מצב של עושק, שפליטות הוא הביטוי הקשה שלו, מחייב כל אדם, ובמיוחד את היהודי, להתייצב כנגד ולפעול. בלשון המסורת, על האדם להתייצב לימין האל גם נגד העושקים היהודים. זוהי חובה מוסרית, אזרחית ויהודית גם יחד להתייצב כנגד מחדליה של מדינת ישראל, כנגד החמצת השעה, כנגד אטימות הלב וההשהיה באמצעות מלל המצדיק זאת. לפי מסורת זו, אלוהי ישראל אמור להתייצב נגד מדינת ישראל, ועל כל אדם לשאול עצמו, האם הוא מתייצב לימין האל או לימין אטימות הלב. חובה יסודית היא לנו לעשות ככל האפשר להציל את הפליט; בהצילנו אותו את נפשנו הצלנו. ומוטב לנו לטעות ולקלוט מי שאולי ושמא אינם פליטים, מאשר לטעות בסילוקם בחשכת ליל מהמדינה. לא רב המרחק ההיסטורי מהרגע שבו חווה העם היהודי פליטות ואימה נוראה ולבו של רוב העולם נאטם. רק יחידי סגולה סיכנו עצמם ופתחו את לבם ובתיהם תוך סיכון עצמי גדול. בימינו איננו מסתכנים בפתיחת השערים בפני הפליט. היפוכו של דבר, אנו מסתכנים בנעילת השערים אשר מובילה אותנו לחטוא כלפי הפליט ולהפוך את עצמנו לקהים וערלי לבב. במצב זו לא נהיה אור לגויים אלא חושך לגויים. במונחים דתיים, זהו רגע של חילול שם שמיים ברבים, של הינתקות מחברותנו בקהילה האנושית שלה אנו מחויבים. חירותנו קובעת את מרחב מחויבותנו המוסרית; אנו יכולים לפעול ולפיכך חייבים לפעול, ואוי לנו אם לא נעשה זאת. , הוא עמית מחקר במרכז קוגוד פרופ' אבי שגיא לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון שלום הרטמן. מלמד במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר אילן, שבה ייסד וניהל שנים ארוכות את התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות. אחד מארבעת מנסחי מסמך רוח צה"ל וחבר אקדמי בוועדות הפטור מטעמי מצפון.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=