עמודים - ביטאון הקיבוץ הדתי - ניסן תשפ"ג

) ניסן תשפ״ג 2( 800 | ביטאון הקיבוץ הדתי עושים וחולמים חידוש השליחות גיליון חגיגי

דבר העורכות לפני כמה חודשים יצאנו, מטה התנועה, לתהליך בירור שליחות התנועה וקהילותיה לשנים הבאות. כדי להרשות לעצמנו לחלום, כדי לסמן לעצמנו מטרות חדשות, או כדי לחזק ולהגביר עשייה בתחומים שבהם אנו כבר פועלים - חשבנו שנכון יהיה קודם כול לחוש את הקרקע שעליה אנחנו צועדים, לברר לעצמנו לפני הכול, מהי נקודת היציאה שממנה אנו ממריאים לתהליך. ונוכחנו לדעת, שלפעמים יש פער בתפיסת המציאות של חברים מן השורה, שלא תמיד רואים ומכירים את הקיים, במה שהוא חלק בלתי נפרד מהיום־יום שלנו בקיבוצים, שהוא גדוש בעשייה מרשימה במגוון תחומים. כדי לא להוציא ספר עב כרס, ביקשנו מכל קיבוץ וקהילה להפנות אלומת אור אחת, אל תחום אחד שמנכיח עשייה ייחודית, שעליו אפשר לומר: אני גאה להיות חלק מקהילתי וחלק מתנועת הקיבוץ הדתי. ברור לכולנו שזה רק צוהר קטן, ושיש עוד המון אלומות של אור. אך לנקודת ההזנקה המחודשת שלנו כקהילות וכתנועה, ראוי שנזקוף גו, נרים ראש ונאמר לעצמנו בקול: יש לנו אנשים נהדרים ורוח גבית טובה שמאפשרים לנו להמשיך ולצעוד בדרך ולהמשיך ולחלום... במהלך גיבוש הגיליון התייעצנו עם אנשי רוח רבים שיכולים לכוון את דרכנו. בין השאר קיימה מזכ״לית התנועה ריאיון, שהפך למעין צוואה, שהותיר לנו ידיד התנועה, ד״ר צבי צמרת ז״ל: ״הראו לעצמכם (ולעולם) את הכוחות הקיימים בתוככם הם התשתית לבניית הפרק הבא בעשייה... ביישובים שלכם יש ריכוז ועושר עצום של אנשים מובילים בחברה הישראלית בשלל תחומים, מעל ומעבר! זוהי תופעה ייחודית שרואים בבירור מבחוץ״. (הריאיון המלא מובא בפתח הגיליון) זוהי בדיוק מטרת הגיליון המונח לפניכם. קריאה משמעותית ומהנה בת עמי וריבה שים שלום טובה וברכה דבר המזכ"לית בעיצומו של תהליך 'חידוש שליחותנו', כשפנינו מופנות קדימה בהתרגשות אל כנס ההנהגות והמועצה שלאחריו, חשנו שהשטח קורא לנו לעצור. הבנו שזוהי שעת המבחן שלנו כתנועה – לעשות מעשה כדי למנוע קרע בעם. מאז ומתמיד ראתה עצמה תנועת הקיבוץ הדתי כגשר בחברה הישראלית, ומשימה זו בהחלט הייתה נוכחת בדיונים ובתהליך חידוש השליחות שקיימנו בחודשים האחרונים. יחד עם זה, בתוך הסערה ששוטפת את המדינה, ברור היה לכולנו שלצורך משימה דחופה זו, הגדולה מכפי מידותינו, עלינו לחבור לגופים ואנשים נוספים, ולהוביל צעד אחד צעד מהלך למניעת הקרע וליצירת הידברות והסכמות. בשבועיים האחרונים קיימנו אינספור שיחות, מפגשים, הקמנו אוהל הידברות, פירקנו והקמנו שוב. שלל רעיונות ומחשבות התגלגלו לאורך הימים, מתוך ניסיון לדייק את המטרה, שתהיה מוסכמת על כל מי שמבין את הסכנות האורבות לנו, מימין ומשמאל. התובנה החדה ביותר שעלתה על ידי אחד ממובילי הפעולות שלנו בשטח, הייתה שהדבר היחיד שאפשר להגיע אליו כרגע להסכמה הוא על עצם הצורך בהסכמה. ו'הסכמה' אינה מילתא זוטרתא אלא ערך מכונן; הליבה שממנה אפשר להתחיל לפעול יחד. ולצורך כך אנו זקוקים להפוגה. למרחב נשימה. אנו נכנסים כעת לתקופה של זיכרון ואחדות - ליל הסדר, יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות – ימים שבהם בכל שנה אנו מדגישים את החיבור, את המכנה המשותף שלנו, את היותנו חוליה בשרשרת של עם אחד, שלמרות כל מה שעבר, הוא עדיין עם. בימים אלה עלינו לעצור, להוריד להבות, לנשום, להתחבר, לחזור למקור הטעינה שלנו, להיותנו משפחות, קהילות ועם, ולאפשר הידברות כנה ואמיתית בין המחנות. בסופו של דבר, מתחת לקליפות החיצוניות, מרחב ההסכמות בינינו גדול הרבה יותר ממה שנראה לעין. אין לי ספק שאותם אנשים שחשים בימים אלו כעס גדול, אכזבה, חשש, וכל מנעד הרגשות שהובילו ומובילים לפילוג ולשסע - ימצאו כי רב המשותף לכולנו, לו רק יעצרו לרגע, ישבו יחד לשולחן ויעסקו בנקודות החיבור. גיליון זה של 'עמודים' ביקש לכוון את אלומת האור לנעשה בשטח בכל הקיבוצים והיישובים של תנועתנו. ברוך השם יש בתוכנו כוחות מרשימים של אנשי מעשה ואנשי חזון, הפועלים בדרכים שונות להגברת הטוב המשותף. זכינו ברוך השם לקליטה מסיבית בשנים האחרונות. המשפחתיות שאפיינה את חברי התנועה בעבר, פינתה מקומה לגיוון – הן בסגנון האנשים המצטרפים לתנועתנו, הן בסגנון מבנה הקהילות, והן במגוון הדעות וההשתייכות הפוליטית. אפשר לומר שהשתנינו ואין יותר רעיון מארגן אחד שמייצג את תפיסתנו, כפי שהיה בעבר. אבל אפשר גם למצוא בתוך המגוון המבורך את המכנה המשותף שלנו כתנועה, שיהיה בסיס לעשייה המשותפת, ועל כך אני מתעקשת בתפקידי כיום כמזכ"לית התנועה. חלקו הראשון של הגיליון מאיר את הטוב המשותף - הקשר לאדמה, לעבודה החקלאית, לאחיזה בקרקע; מפעלי החסד והתרומה לקהילה; קבלת האחר. אנו קוראים לכל חברי וחברות תנועת הקיבוץ הדתי להמשיך לגלות מעורבות, לפעול יחד איתנו כגורם מגשר ולא מפלג בעם ישראל. לקחת אחריות לחיבור בין חלקי העם, לאפשר שיח, לגשר על הפערים. חלקו השני מכוון אל העתיד – אל השליחות שלנו כתנועה. אנו מזמינים אתכם ואתכן לקחת חלק ולהיות מעורבים גם בתהליך בירור זה, לחידוש שליחותנו בעת הזאת. עורכת: ריבה פריד עריכה לשונית: הדס אחיטוב עיצוב: שירי הראל־ירד | עריכה גרפית: סטודיו דוב אברמסון עיצוב שער: אלעד ליפשיץ מערכת עמודים: איתי וגשל, קובי שטיין, יואל קרצ׳מר-רזיאל, שרית אוקון (יודקה), יערה לשם, זאב קיציס, יוחאי בשן, עדי פרי, שוקי קרביץ, עינת לוי, גולן רייז תמונות: ארכיוני הקיבוצים, מן האינטרנט www.kdati.org.il : אתר הקיבוץ הדתי amudim@kdati.org.il : דוא״ל תוכן העניינים דבר המזכ"לית חידוש השליחות של תנועת הקיבוץ הדתי > להפיח את רוח היהדות בגחלת הדועכת שיחה עם ליזה וסרמן־סלוצקי 2 שרה עברון > שיחה אחרונה עם צבי צמרת 6 עושים וחולמים חלק א - מרחבי עשייה לביא 12 | כפר עציון 10 | בארות יצחק 8 מעלה גלבוע 19 | מירב 16 | מגדל עוז 1 4 עין הנצי״ב 26 | סעד 24 | משואות יצחק 2 2 קבוצת יבנה 32 | עלומים 30 | עין צורים 2 8 שדה אליהו 36 | ראש צורים 3 4 שלוחות 43 | שדמות מחולה 37 8 חלק ב - מרחבי חלימה רעיה זלקינד 48 | נעמה סולטניק 4 6 אהרון סעדון 51 | אביטל עופרן 5 0 ניצה טרבלסי 55 | נרי לוי 53 45 חלק ג - חולמים יחד בני דרום 58 | ניר עציון 5 7 טירת צבי ובית רימון 59 57 חלק ד - פעילי התנועה משתפים וחולמים ניצן אבירן 61 | שרה עברון 6 0 יונית לוריא 63 | בת עמי זיידל 6 2 ריבה פריד 66 | מרים זרביב 65 | עדי שגיא 64 60 > מזוית אחרת - על חלומות בהקיץ נעמי ואלעד ליפשיץ 67 לזכרם 68 שרה עברון

3 ניסן תשפ"ג 2 )2( 800 | עמודים חידוש השליחות של תנועת הקיבוץ הדתי תכעודה תלחגב תודהיה חור תא חיפהל כשליזה וסרמן־סלוצקי הייתה ילדה קטנה בסנט פטרבורג (אז: לנינגרד) של שנות השבעים, הוריה התחילו להתקרב ליהדות ולפעילות הציונית. אביה חזר בתשובה והחל להיות פעיל בהוראת יהדות, ואמה ואביה החורג קיימו בביתם במחתרת הצגות ומפגשי תרבות יהודית. ליזה גדלה לתוך מציאות מחתרתית וידיעה שיש דברים שקורים בבית, שאסור לספר עליהם בבית הספר. היא ידעה שתמיד שוטר מסתובב מחוץ לביתם, ושמדי פעם מגיעים אליהם אורחים מכל מיני מקומות בעולם. לאחר שעלו לארץ, גדלה ליזה בחינוך הממלכתי דתי ובבגרותה למדה ולימדה היסטוריה של עם ישראל. כשחיפשה נושא לדוקטורט הקשור לסיפור המאבק למען יהודי ברית המועצות בישראל, היא גילתה את תפקידו המכריע של הקיבוץ הדתי, משלהי שנות השישים ועד שנות התשעים, במאבק זה, והתחילה לבקר בארכיונים של הקיבוצים ולראיין פעילים. דווקא בגיליון העוסק בשאלת ייעודה של התנועה בעשור הבא, חשוב לחזור ולהזכיר את המשימה הלאומית הגדולה שלקחה על עצמה תנועת הקיבוץ הדתי, בהובלה מרכזית של אריה קרול ושרה המל מקיבוץ סעד, ולספר את סיפורה. לצורך כך שוחחנו עם ליזה וסרמן־סלוצקי, מורה להיסטוריה במדרשיית הרטמן בירושלים ודוקטורנטית במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר אילן. ליזה, ספרי לנו ראשית על עצמך, איפה נולדת ואיך גדלת, ומה הביא אותך לעסוק בנושא . ההורים שלי 1974 ״נולדתי בעיר לנינגרד (סנט פטרבורג) בשנת באו כל אחד ממשפחה מתבוללת וחסרת קשר ליהדות. מלבד הידיעה שהם יהודים כי זה מה שהיה כתוב להם בדרכון, הם ידעו ממש מעט על הרקע היהודי שלהם. היהדות היתה מאוד רחוקה מהם, מכיוון שכל פעילות יהודית וציונית הייתה אסורה בברית המועצות. בזה הם מייצגים רבים מבני דורם״. ״בשלב מסוים הם התחילו להתקרב לחוגים של מסורבי עלייה והפכו לפעילים. מכיוון שהתגרשו, כל אחד מהם פעל בתחום הזה בצורה קצת אחרת. אבא חזר בתשובה והתחיל להיות פעיל מאוד בהוראת יהדות, והפך להיות כתובת לכל יהודי שהגיע ללנינגרד, ואמא שלי ובעלה השני היו 'תרבותניקים' – בביתנו התקיימו הצגות במחתרת והם היו פעילים מאוד בתחום של חגים והוראת עברית. שני הצדדים היו פעילים בתחום של חתימה על עצומות ופעילות מחתרתית. לתוך זה גדלתי״. מה בעצם גרם להם להתגייס למאבק ולהתחבר ליהדותם? ״כשהם סיימו את התיכון פרצה מלחמת ששת הימים שעוררה בכל העולם גלים של הזדהות עם ישראל וגאווה יהודית. הגילוי שמדינה קטנה יכלה על אויביה, וההבנה שיש להם כתובת בעולם שהם יכולים להיות גאים בה, קירבו אותם לרצות להכיר ולחקור את זהותם היהודית. זה היה הסיפור הקלאסי של רבים מחבריהם״. ״במקביל הם חוו יותר ויותר גילויי אנטישמיות. הקשו עליהם להתקבל ללימודים אקדמיים למרות יכולותיהם הגבוהות, רק בגלל שהם יהודים, ואחר כך חוו קושי במציאת עבודה. כל זה גרם להם ולחבריהם להתקומם ולהתאחד. אמא שלי סיימה בסופו של דבר לימודי רפואה אבל היא לא הצליחה למצוא עבודה, בגלל שמה, 'קוגן'. רוב חבריהם של הוריי היו יהודים, ומכאן ניתן ללמוד שגם מי שלא היה לו אף סממן יהודי בחייו, התקבץ עם יהודים אחרים״. ״המציאות שאליה גדלתי הייתה מציאות של מחתרת. יש דברים שקורים בבית הספר, ודברים אחרים לגמרי שקורים בבית ושאסור לספר עליהם. ידעתי שיש תמיד שוטר שמסתובב מחוץ לבית, ושתמיד יש בבית שלנו מבקרים מכל מיני מקומות בעולם. כמו כולם, למדתי בבית ספר סובייטי, אז המבוגרים ניסו לעשות לכבודנו, הילדים, פעילויות בעלות סממנים יהודים בזמנים שמחוץ לבית הספר, בקיץ ובימי ראשון. זה היה משמעותי גם בשבילם כי דרך הפעילות שהם הכינו לילדים, הם גילו בעצמם את החגים ואת השבת, ולאט לאט העמיקו בסממנים של היהדות״. להפיח את רוח היהדות בגחלת הדועכת כשתנועת הקיבוץ הדתי לקחה על עצמה משימה לאומית בקנה מידה עולמי שיחה עם ליזה וסרמן־סלוצקי הפגנה של ילדי עין צורים למען משפחת דשבסקי, שנות השמונים ״אני זוכרת שסביבנו היו הרבה מעצרים של חברים ותמיד חששנו שזה יגיע גם אלינו. ברוך השם אף אחד מהוריי לא היה עצור ליותר משבועיים, וגם אף אחד מהם לא נשלח לגוּלָג (מחנות עבודה בכפייה שנודעו בעיקר כאמצעי של דיכוי יריבים פוליטיים ומתנגדי המשטר הסובייטי). אבל חברים טובים של הוריי נעצרו ואפילו בבית של אבא שלי התרחש המעצר של יבגני ליין, שהיה אחד מאסירי ציון והמשפט שלו היה מתוקשר מאוד״. ״אחד הדברים שאני זוכרת בתוך האווירה המחתרתית, היה ביקורים של יהודים מכל מיני ארצות, שהביאו לנו כל מיני מסרים, תמונות וחפצים שהיו קשורים ליהדות ולישראל. זה היה מצד אחד מאוד מלהיב ומעודד עבור כולנו, אבל מאידך – מסובך ומסוכן מאוד. הוריי היו עלולים להיעצר בעקבות כל מפגש כזה וזה גם הביא לכך שהיו עלינו תמיד האזנות והלשנות״. ובקפיצה להיום - מה הביא אותך לחקור את פעילות הקיבוץ הדתי במאבק? כשהייתי בת שתים עשרה, וגרנו 1987 ״עלינו לארץ בשנת בהתחלה במרכז קליטה ולאחר מכן בירושלים. גדלתי בחינוך ממלכתי דתי, והייתה לנו משפחה מאמצת מקסימה מקיבוץ יבנה, מיץ' ועדה חפץ. במשך תקופה ארוכה הם שמרו איתנו על קשר ועזרו לנו להתאקלם בארץ. אפילו היינו אצלם בליל הסדר וזו הייתה חוויה ממש מיוחדת, אבל פה הסתכם הקשר שלי לקיבוץ הדתי״. ״כשבגרתי, למדתי ולימדתי היסטוריה של עם ישראל ולפני כמה שנים החלטתי שהגיע הזמן לחזור לעולם המחקר. כתבתי תזה על ילדים של מסורבי עלייה ובמהלכה נחשפתי לרבים שפעלו כאן בארץ כדי לסייע לפעילי עליה ואסירי ציון בברית המועצות. חיפשתי נושא לדוקטורט שיעסוק במאבק למען יהודי ברית המועצות, כי רציתי להבין מה הניע את האנשים שפעלו למעננו מכאן, ואיך זה עבד. התחלתי לדבר עם אנשים שהיו מעורבים בפעילות בתקופת מסך הברזל וכל מי שדיברתי איתו, הזכיר מיד את אריה קרול ושרה המל מקיבוץ סעד, שהיו מובילי )2000 המאבק. אריה קרול (חתן פרס ישראל למפעל חיים לשנת שלח אלפי אנשים במסווה של תיירים, במסגרת ארגון לשכת הקשר 'נתיב', ושרה המל עמדה בראש מפעל אדיר של כתיבת מכתבים. כשהתחלתי לאסוף חומרים ולראיין אנשים שהיו מעורבים בנושא, הסתבר לי שכשמונים אחוז מהשליחים שנסעו לברית המועצות מטעם לשכת הקשר עד שנפל מסך הברזל, היו מהקיבוץ הדתי, או שהם היו בוגרי בני עקיבא בתפוצות שגויסו דרך שליחי בני עקיבא מהקיבוץ הדתי״. איך זה התחיל? לבקר בברית המועצות את 1965 ״אריה קרול נסע כתייר בשנת שתי אחיותיו שאותן לא ראה שלושים שנה, מאז עלה לארץ בגיל שתים עשרה. כשהוא הגיע לשם הוא הבין מצד אחד את הצמא שיש בקרב יהודים מבוגרים לחפצי קודש כמו טלית, תפילין, סידור, ומצד שני את הסכנה של מחיקת העם היהודי בעוד דור אחד או שניים, לא על ידי רצח, כמו בשואה, אלא על ידי האיסור המוחלט של המשטר הקומוניסטי לקיים את המסורת היהודית״. ״כשאריה חזר לארץ הוא יצר קשר עם שאול אביגור שחיבר אותו לבן גוריון, והם החליטו לשלוח לברית המועצות צעירים יהודים שיפיחו חיים בגחלת היהדות ההולכת ודועכת, במסגרת ארגון 'נתיב' השייך למשרד ראש הממשלה, שהוקם בזמנו על ידי אנשי המוסד לעלייה ב'. אריה פנה בעצמו לחמישה חברים מהקיבוץ הדתי: יוסקה אחיטוב מעין צורים, משה אייל מקיבוץ סעד, משה גורן משלוחות ושני דוברי רוסית מטירת צבי, שמואל צביאלי ונעמי אליאב. אחד השיקולים שלו בפנייה לחברי הקיבוץ הדתי היה, שאם חס וחלילה החבר לא יחזור מהשליחות, האלמנה לא תישאר לבדה והקיבוץ ידאג לה... סיבה נוספת הייתה שהוא פנה רק לאנשים שהוא סמך עליהם באופן אישי ושאפשר היה להרחיק אותם מעבודתם לתקופה של חודש בלי שישאלו שאלות״. הצטיידה במספרי טלפונים 1966 ״החבורה שיצאה בספטמבר של אנשי קשר, במזכרות ובתשמישי קדושה והוזהרה לשמור על סודיות לפני הנסיעה. מי שהוכנס לסוד העניינים היה חברו של אריה, הרב חיים דרוקמן, שפסק שמותר להם להגיע בתחבורה ציבורית בשבת ובחג לבית הכנסת, שאם לא כן, הם לא יוכלו לפגוש יהודים. ברוסיה הם התפצלו בערים השונות ודווקא הפגינו בגלוי את נוכחותם היהודית – עמדו מחוץ לבית הכנסת עם טלית וכיפה ודיברו עברית ברחוב, כדי למשוך אליהם יהודים – ואלה אכן הגיעו במאות והקיפו אותם במעגלים מתחלפים, והיו כאלה שאף הסתכנו והזמינו אותם לביתם. חברי המשלחת חזרו נרגשים ולאריה היה ברור כי את הפעילות הזאת חייבים להמשיך״.

5 ניסן תשפ"ג 4 )2( 800 | עמודים חידוש השליחות של תנועת הקיבוץ הדתי תכעודה תלחגב תודהיה חור תא חיפהל כמה זמן נמשכה הפעילות בסך הכול? ״עד נפילת מסך הברזל, ואף מעבר לכך, אבל היא קיבלה פנים שונות. כשפרצה מלחמת ששת הימים נותקו הקשרים הדיפלומטיים של ישראל עם ברית המועצות, והיה צריך למצוא דרכים אחרות לשלוח לרוסיה אנשים שימשיכו את הקשר. אריה קרול הצליח לשכנע את בן גוריון לתמוך בפעילות הזו דרך לשכת הקשר, שראשיה היו מההתיישבות העובדת הלא דתית, וביקש לשלוח לרוסיה שליחים מבני עקיבא בחו״ל המחוברים לישראל מסקנדינביה, מצרפת ומבריטניה ומאוחר יותר גם מארצות הברית. אריה חיפש יהודים דוברי יידיש, בעלי תפילה, שיוכלו ללמד קצת עברית ויהדות, להעביר שיעור בתנ״ך וללמד על החגים. במהלך שנות השבעים והשמונים הוא שלח לרוסיה מאות בוגרי בני עקיבא וחברי קיבוץ דתי שהיה להם דרכון זר, ביניהם רבים מבין המרואיינים שלי לדוקטורט - אלי ופוריה סומר מכפר עציון, בריז'יט מילוא משדה אליהו, איצ'ה פוקס וקדיש גולדברג מטירת צבי, נוויל קינג מעלומים, נחמה ומיכאל יהושע מיבנה, לאה וראובן ורבר מכפר עציון, לני קפלן ממעלה גלבוע, אפרים וישניה מעין הנצי״ב, מייק ארליך מטירת צבי ורבים אחרים״. "אפיק נוסף היה לשלוח בעלי דרכון ישראלי דרך יריד הספרים שהתקיים פעם בשנתיים, או דרך כינוסים מקצועיים כמו כנס רופאים, מהנדסים, או כנס של ענף החלב – תערוכות שבהן הרוסים רצו קשר עם המערב. אריה ״שתל״ את השליחים בכנסים האלה, וכך נסע לשם דוכי (יצחק דיאור) מעין צורים, רפי נאמן מטירת צבי, דני ברט מסעד ואנשים נוספים. כולם עמדו בקשר עם ראשי הפעילים ברחבי ברית המועצות, הביאו ספרים על ישראל ויהדות והעבירו מידע חשוב״. ״כאשר חודשו היחסים הדיפלומטיים עם ברית המועצות בסוף שנות השמונים, ואפשר היה לשלוח שוב שליחים בעלי דרכון ישראלי, אריה המשיך לשלוח מורים לעברית כדי לקיים את חגי ישראל בערים השונות. על כך סיפרו לי רבות נילי בן ארי מטירת צבי, תחיה תמרי משדה אליהו, תלי וחנה רוטשילד מעין הנצי״ב, עמוס ברט וחיים הרצל מסעד ועוד רבים וטובים״. מה היה הערך המוסף של השליחים שבאו מהקיבוץ הדתי? ״השליחים שהגיעו מהקיבוץ הדתי היו אנשים שכבר נשאו תפקידים בתנועה, והייתה להם השפעה רחבה על הקשר עם יהודי ברית המועצות. המוטיבציה שלהם הייתה ציונית וגם דתית. הם ממש הרגישו את ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה בפניהם להציל ענף יהודי שלם שהולך ונשמט מהעם היהודי״. ״ייתכן שהיום זה נשמע מובן מאליו, אבל כשאני חושבת על זה, הבחירה לנסוע לארץ לא מוכרת, כשאין לך מושג מה יקרה לך שם, ובידיעה שהשלטון עוין – ולבוא דווקא מקיבוץ דתי שזה החיבור שהכי פחות צפוי לעניין את היהודים שם - סוציאליזם ודת – זאת בחירה מאוד אמיצה בעיניי. נכון שהיו עוד פעילים שהגיעו לא דרך הקיבוץ הדתי, במיוחד כאלה שעלו מארצות הברית והתיישבו באפרת או בירושלים, אבל גם הם ברובם באו בשליחותו של אריה קרול״. ״לעומת זאת, מהקיבוצים החילונים היו בתקופה זו מעט מאוד שליחים. ולכאורה זה תמוה כי דווקא היו בקיבוצים החילונים הרבה אנשים ממוצא רוסי, לרבים מהם היו עדיין קרובי משפחה שהיו תקועים בברית המועצות. אבל נראה שהפעילות כולה התרחשה בעיקר במעגל של הציונות הדתית, ובמיוחד במעגל הפנימי של בני עקיבא בהובלת הקיבוץ הדתי. ייתכן שהסיבה היא, שוב, כי אריה קרול פנה לאנשים שהוא הכיר ושעליהם הוא סמך, וייתכן שיש לכך סיבות אחרות שאוכל לפרט עליהן במחקר שלי בהמשך״. האם כל הפעילות הייתה חשאית? ״הייתה גם פעילות גלויה, חינוכית. למשל מה ששרה המל עשתה, כתיבת מכתבים ליהודי ברית המועצות. לשכת הקשר הקימה גוף שנקרא 'המועצה הציבורית למען יהודי ברית המועצות' במטרה לעשות פעילות ציבורית שכביכול לא קשורה לפעילות החשאית. שרה המל היתה מאוד פעילה במועצה הזו. היא גייסה המון אנשים וילדים שישבו וכתבו מכתבים ליהודי רוסיה ושלחו חבילות. אני חושבת שכל מי שגדל בקיבוץ הדתי בשנות השמונים זוכר את עצמו כותב מכתבים כפעילות מאורגנת של בית הילדים, והולך להפגנות של 'שלח את עמי'. אני מניחה שרוב המכתבים לא קיבלו מענה, אבל הרעיון היה לשלוח המון מכתבים, כדי שהבודדים שכן יצליחו להגיע, ישפיעו את השפעתם״. ״הפעילות הייתה כל הזמן בשני רבדים – חלקה חשאית וחלקה גלויה. אנשים היו נוסעים בחשאי, חוזרים עם כתובות ושמות של יהודים שהביעו רצון לקבל מכתבים, ובניהולה של שרה, השמות והכתובות הופצו בקרב עוד ועוד מבוגרים וילדים שהתבקשו לשבת ולכתוב מכתבים וחבילות, תוך הנחיה לספר על הקיבוץ, על החגים, בשפה פשוטה״. ״אריה קרול נסע כתייר בשנת לבקר בברית המועצות את 1965 שתי אחיותיו שאותן לא ראה שלושים שנה [...] כשהוא הגיע לשם הוא הבין מצד אחד את הצמא שיש בקרב יהודים מבוגרים לחפצי קודש כמו טלית, תפילין, סידור, ומצד שני את הסכנה של מחיקת העם היהודי בעוד דור אחד או שניים, לא על ידי רצח, כמו בשואה, אלא על ידי האיסור המוחלט של המשטר הקומוניסטי לקיים את המסורת היהודית״ עד כמה כתיבת המכתבים הייתה משמעותית ליהודים בברית המועצות? ״מה שמרתק בעיניי זה שהחיבור שנוצר דרך חליפת המכתבים והביקורים, היה חיבור רציף ויציב שנמשך לפעמים כמה עשורים עד שאנשים באמת נפגשו. מהצד הרוסי, מסורבי עלייה מעידים שהמכתבים היו עבורם ממש כמו אינפוזיה של אנרגיה טובה שהגיעה אליהם ממרחקים. עם כל ההערכה למסירות הנפש של השליחים שנסעו לרוסיה - לפעמים למכתב הייתה השפעה גדולה הרבה יותר על היהודים. בהתחלה כתבו רק דוברי רוסית או אנגלית ולאט לאט, כשיהודים ברוסיה החלו ללמוד עברית בסתר, הם ביקשו לקבל מכתבים בעברית״. ״ומעבר לתחושת הקשר והשותפות מעבר למסך הברזל, המכתבים השפיעו גם על הממשל ויצרו לחץ. במקביל המשיכו לנסוע שליחים שעודדו קשר עם יהודים רבים, לימדו שירים, עשו איתם חגים וחילקו להם תשמישי קדושה. לפעמים הם גם חילקו להם ג'ינסים ומצלמות שאין בהם סממנים יהודיים, אבל אפשר היה למכור אותם בשוק השחור ובכך לממן את הפעילות החשאית״. האם יש איזה גילוי מיוחד שגילית במהלך המחקר? ״אחד הסיפורים שריגשו אותי ברמה האישית במהלך המחקר התרחש במפגש בקיבוץ טירת צבי. ראיינתי שם את סוזי פוקס ובת ציון גולדברג, שהבעלים שלהן, איצ'ה פוקס וקדיש גולדברג זיכרונם לברכה, נסעו יחד לשליחות. בפעם הראשונה סוזי נסעה בעצמה עם איצ'ה, ואחר כך הוא נסע עוד פעמיים עם קדיש״. ״סוזי ובת ציון הוציאו אלבומים וזיכרונות שכתבו קדיש ואיצ'ה ופתאום אני רואה שבדוח של איצ'ה כתוב שהוא היה בלנינגרד ודיבר עם צבי וסרמן - אבא שלי!! ובאלבום התמונות של בת ציון וקדיש גולדברג, ראיתי פתאום תמונות של אבא שלי. זה ריגש אותי מאוד. כך הבנתי שקדיש ואיצ'ה היו אצלנו. הרמתי מיד טלפון לאבא ושאלתי אותו, 'אולי אתה זוכר את קדיש ואיצ'ה –1981 מטירת צבי?' הוא ענה לי בהתרגשות, 'כן, הם היו אצלנו ב־ הרב =[ , ואני זוכר שהיה להם פסק הלכה ממישהו מהרבנים 1982 דרוקמן], ששאלו אותו מה לעשות אם יש מסורב עליה שגר במרחק שלוש שעות הליכה מבית כנסת, וקר מאוד ללכת אליו וגם אי אפשר לטלטל שום דבר כי זה שבת, כולל דרכון שהיה חייב להיות צמוד אליהם בגלל הקג״ב, אז הרב פסק שמותר להם לנסוע בתחבורה ציבורית, ולמרות זאת איצ'ה בחר ללכת שעתיים בשלג עד אלינו. הדבר הזה זה עשה עלינו, מסורבי העלייה הצעירים, שהיינו אז בתהליך חזרה בתשובה, רושם גדול מאוד. היינו המומים ממסירות הנפש שלו, ומכך שלמרות שהיה לו היתר לנסוע, הוא בחר לבוא ברגל'. אבא זכר גם את השיחה עם איצ'ה. עברו ארבעים שנה והוא עדיין התרגש לספר על זה״. ״הסיפור הזה חידד עבורי את ההבנה שיש פה אנשים שהיו חלק מרשת גדולה של פעילים שהחזיקה את הדבר הזה במשך כמה עשורים. הם אלה שהעבירו את הלפיד, וסיפרו על זה אחד לשני וגם החוצה, וחלקם המשיכו לטוס לשליחויות והיו פעילים גם בהמשך״. ללנינגרד, 1990 ״קדיש ובת ציון למשל, נסעו שוב יחד בשנת כשכבר נפתחה האפשרות לנסוע, כדי ללמד ילדים לבר מצווה. וזה בעיניי דבר מופלא. רוב האנשים הפעילים הכירו את אריה והכירו אחד את השני ופעלו במעין רשת גדולה של יהודים, וזה מופלא בעיניי שיהודים מישראל, יהודים מהתפוצות ויהודים מברית המועצות נפגשו סביב הסיפור הזה ממש באחווה של אחים״. האם הסיפור הזה מסופר היום במערכות החינוך בישראל? ״בשנים האחרונות, לשמחתי הרבה, מלמדים בחינוך הממ״ד על המאבק של יהודי ברית המועצות למען עלייה וקשר עם היהדות. עם זאת, למיטב ידיעתי, הפרק החשוב הזה בהיסטוריה של העם היהודי בתקופתנו אינו מספיק ידוע. לא רק בציבור הרחב, ולא רק בציונות הדתית, אלא אפילו לא בקיבוץ הדתי, שנשא את הדגל על כתפיו. ולא רק הסיפור הזה נשכח אלא בכלל – כל מאבקם של יהודי רוסיה ואסירי ציון אינו ידוע מספיק. מי שגדל בתקופה המדוברת זוכר אולי את אידה נודל ונתן שרנסקי ויוסף מנדלביץ, אבל כל מי שגדל אחרי שנות השמונים והתשעים, לא נחשף לסיפור הגבורה ההירואי הזה״. ״גם יהודים שעלו מברית המועצות לשעבר לא מכירים את המורשת שלהם עצמם. הרי כל הסיפור התנהל בחשאי ובאופן מאוד נקודתי, ומכיוון שלא סופר – הם לא יודעים מי אחראי לעובדה שהם זכו לחזור כיהודים לארץ ישראל, ולא נטמעו כחסרי זהות בחברה הרוסית, כפי שקיוו הקומוניסטים. יהודים רבים חיו את חייהם בשקט, כשהתאפשר להם הם עלו לארץ אבל לא היו מחוברים לשום פעילות ציונית. הם אולי זוכרים סבתא שהכינה גפליטע פיש וסבא שצם ביום כיפור. אבל אין להם שמץ של מושג על מורשת הגבורה של יהדות רוסיה, על כך שהיו אנשים ששמרו יהדות בסתר, שנשלחו למחנות ולגולג, שהיו מסורבי עלייה שפוטרו מעבודה ונרדפו על ידי הקג״ב. כאמור, לאחרונה החלו ללמד את הנושא לבגרות, וישנם כמה ארגונים שפועלים להביא את הנושא לידיעת הציבור. השנה גם יצאה הצגה בתיאטרון הבימה על אידה נודל. זה שינוי קטן אבל בהחלט שינוי לטובה. ובוודאי שלקיבוץ הדתי יש סיבה להתגאות על החלק שלו במאבק״. ליזה תשמח מאוד לשמוע מכל מי שיש לו מידע נוסף על פעילות של חברים וחברות בקיבוץ הדתי למען 052-6771258 : יהודי ברית המועצות, בטלפון liza.slutsky@gmail.com : או בדוא״ל

shutterstock : צילום 7 ניסן תשפ"ג 6 )2( 800 | עמודים חידוש השליחות של תנועת הקיבוץ הדתי ל״ז תרמצ יבצ םע הנורחא החיש שיחה אחרונה עם צבי צמרת ז״ל על חידוש השליחות בתנועת הקיבוץ הדתי שרה עברון באמצע חודש אוקטובר השנה ביקרתי את ד״ר צבי צמרת בביתו שבמודיעין. לקראת תהליך חידוש השליחות שבראשיתו עמדנו, ביקשתי להתייעץ, לקבל השראה, לשמוע תובנות מאדם שנקודת מבטו אמנם מחוץ לתנועה, אך יש בה אהדה עמוקה וקשר רב שנים לקיבוץ הדתי, הספוג בהערכה הדדית. קיימנו שיחה ארוכה בביתו, ובמהלכה הוא לקח אותי לסיור בספרייתו שכלל קריאת ההקדשות המיוחדות בספריו, עיון במסמכים בחדר עבודתו, והתבוננות משותפת באוסף האמנותי של התמונות התלויות על קירות הבית. במיוחד שבה את לבי אוסף אמנותי בן עשרות ציורים שמתארים את אברהם אבינו המקבל את שלושת המלאכים בפתח האוהל (הוא הראה לי גם את מקומה של שרה, המשתנה מאמן לאמן). על אוסף ייחודי זה הייתה גאוותו. התבוננו יחד בווריאציות הרבות על הנושא המקראי בציורים ובהדפסים מהעולם כולו, שהפכו לאוסף מפואר. צביקה הסביר בחיוך שזוהי תמצית תפיסת עולמו: אוהל פתוח המזמין את כולם, דרך דמויותיהם היהודיות המקראיות של אברהם ושרה, לשבת יחד. לא חשבנו שזו שיחת עומק אחרונה בינינו. הוא סיפר לי שהביוגרפיה שלו עומדת לקראת סיום, ותכננו לשוב ולהיפגש לקראת פרסומה. צבי הביע את תקוותו לקיים ערב השקה בעין צורים. עיקרה של השיחה היה שטף של מסרים לתנועה שעליהם חשב צביקה לקראת שיחתנו, ואותם ביקש למסור לכל חבריה וחברותיה. אני רואה בדברים אלה מעין צוואה רוחנית שהותיר לנו בלכתו. ואלה דבריו כפי שרשמתי וזכרתי: תנועת הקיבוץ הדתי - אין דבר כזה בעולם! הראו לעצמכם (ולעולם) את הכוחות הקיימים בתוככם, הם התשתית לבניית הפרק הבא בעשייה. התחילו בחקר התרומות שלכם, הכירו לעצמכם ולסובבים אתכם את תמונת האנשים החברים בקיבוצים, כפי שהיא היום. ביישובים שלכם יש ריכוז ועושר עצום של אנשים מובילים בחברה הישראלית בשלל תחומים, מעל ומעבר! זוהי תופעה ייחודית שרואים בבירור מבחוץ. בצעו ״מחקר תרומות״ ופרסמו אותו בחוברת מהודרת ויפה. הכינו רשימה של מי משרתים שירות ציבורי, מי המתנדבים והעושים, צרו גאווה! לא רק חוברת של סטטיסטיקה, אלא חוברת שמספרת את סיפור העשייה. ספרו על זה! תייצרו גאווה. אין דבר כזה בעולם! הקימו משהו שהעולם צריך. אתם בנויים לזה. חדשו! הנגב ריק! הקימו עוד אזור התיישבות, לא יישוב התיישבות: בודד אלא ארבעה גרעיני התיישבות, או מינימום שלושה. אל תחששו שלא יהיה מי שיבוא - הרימו את דגל ההתיישבות והחקלאות, התחברו לגוף צעיר עם אנשים צעירים. הצעירים זקוקים לניסיונכם ולרוח שלכם. התחברות עם גוף צעיר היא חיונית. זה ירענן אתכם! לקיבוץ הדתי יש בשורה מקצועית חקלאות, שימור הסביבה: וירוקה. חבורה צעירה שיכולה לשאת דגל עולמי של שימור וטבע. אתם חדשנים בתחום (ביו בי כמשל), המשיכו. היו נושאי דגל הסביבה וחיבורה לחקלאות. טפחו חבורה ששומרת על כדור הארץ מתוך החיים בחקלאות. צרו פעילות עם גוף כמו השומר החדש, שבו שותפים ותיקים וצעירים המתנדבים ועובדים ביחד, זוהי המחשה למה שניתן לעשות. אפשר לבנות יישוב גם סביב עקרון של מקום לאנשים עם צרכים מיוחדים, כמו גבעות. יישוב שהוא שליחות חברתית. עסקו ברוח, הקימו מוסדות רוח וחברה, חזקו את אלה רוח: הקיימים והקימו חדשים. תנועות התחסלו כשהן חיסלו את מוסדותיהן, כשסגרו את הוצאות הספרים, וויתרו על מוסדות תרבות ומכוני מחקר ורוח. אל תוותרו על כתב העת שלכם ('עמודים'), אל תוותרו על הכנס השנתי בעלומים. הקימו גופים שעוסקים בספרות, טפחו את האמנות והאמנים: שירה, תיאטרון ויצירה. יש אצלכם יוצרים רבים כל כך, עודדו את כתיבת השירה, הקימו גלריה (במקום כמו בית עקד) שתהיה מרכז ספרות ושירה (משיבי הרוח), בה יוצגו עבודות מתחומי אמנים (כמו ציוריו של זמוש), ובה יהיו כינוסים לסופרים, משוררים ואמנים שיציגו ויקיימו תרבות. חזרו לפעילות במה (חדשו פעילות כמו שהייתה פעם ״להקת סעד״... ). מרכז תרבות לכאורה ״קטן״ אך הוא יכול להשפיע בעוצמה על כל הסובבים אותו. ייצרו תרבות! תל אביב קובעת את פני התרבות בארץ כי יש בה מרכז ליצירת תרבות, זה מה שעושה את ההבדל. רבים מקימים מכינות ומוסדות חינוך, מוסדות חינוך ורוח: ולכאורה אין בזה חידוש. ייסדו מוסדות חדשים עם בשורה ייחודית. אל תוותרו על המוסדות שהקמתם, אין להם תחליף. המשיכו בהם והקימו עוד מוסדות כמו צהלי ומרכז הרצוג, שמשפיעים על כלל המדינה. דעו שמפעל המכינות הוא מנוף להתחדשות של יישובים. ראו מה עשתה המכינה עבור קיבוץ נחל עוז – זה מעורר השראה. ככל שתקימו גופים תנועתיים כאלה זה יחזק אתכם. הארץ השתנתה, ואתם השתניתם, יישוב קהילתי, יישוב מעורב: ההבדלים הגדולים שהיו בעבר בין יישוב קהילתי לקיבוץ הצטמצמו וצפויים להצטמצם עוד. עד כמה תהיו קשורים ליישובים קהילתיים של מאות משפחות וציבור מגוון – זה עניין של החלטה. בחנו חיבור אל יישובים כאלה כתנועה. ועוד, יש להניח שבמשך הזמן חלק מכם יהפכו ליישוב קהילתי. מודל הישוב המעורב, דתיים-חילוניים וכל הגוונים יחד הוא חשוב. הקמת יישוב קהילתי מסוג זה היושב בפריפריה או על קו הגבול, מחזקת את המרחב הכפרי והמועצה האזורית שבו הוא נמצא. טועים המתנגדים להקמת יישובים כאלה – ראוי לחזקם וזו הזדמנות עבורכם לצמוח ולהצמיח. התנועה שלכם חשובה לי! יהי זכרו ברוך.

מרחבי עשייה קחצי תוראב בארות יצחק תכנית 'רעות' לחיילים בודדים פרד אדן כשסיימתי אולפן מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים והחלטתי להתגייס לצה״ל, הפכתי לחייל בודד בקיבוץ בארות יצחק. באותם זמנים לא היה מושג כזה 'חייל בודד' וקראו לי 'חייל יליד ארה״ב'. אך לא הייתי לבד; במשך כל השנים, מסוף שנות השישים של המאה הקודמת, בארות יצחק תמיד קלטה חיילים בודדים בקיבוץ, רובם בוגרי האולפן או בוגרי תכניות הכשרה של בני עקיבא. פנתה אלינו מחלקת חברה של הקיבוץ 2010 בתחילת שנת הדתי, בבקשה לקלוט בקיבוץ גרעין 'צבר'. גיבשנו צוות חברים במטרה לאסוף מידע על חיילים בודדים בכלל, ועל אימוץ חיילים בודדים בקיבוצים, בפרט. סיירנו בכמה קיבוצים של הקיבוץ הדתי ומחוצה לו, וגם נפגשתי עם חברי הטוב צביקה לוי ז״ל מקיבוץ יפעת, שזכה לכינוי 'האבא של החיילים הבודדים' וקיבל על כך פרס ישראל. לאחר איסוף המידע ודיון בנושא, התקבלו ארבע החלטות: 1 . אחד מיעדי המיזם, אף שלא איננהקליטת חברים חדשים נתנגד כמובן אם הם ירצו בהמשך להיקלט בקיבוץ. המטרה היא לתת לחיילים במהלך שירותם הצבאי מסגרת חמה ומחבקת, כולל מירב השירותים הנלווים, כדי שיוכלו לשרת את צה״ל ולתרום למדינת ישראל בצורה הטובה ביותר. 2 . לשאוף למעורבות מרבית של חברי הקיבוץ במיזם. 3 . להתייחס לחיילים הבודדים באופן זהה כאל חיילים בני הקיבוץ. 4 . לממן את כל הפעילויות באופן עצמאי, מכספים המתקבלים מגורמים שמחוץ לקבוץ ומיועדים לרווחת החיילים, ולחייב את כל הפעילויות בעלות ריאלית ככל האפשר. על בסיס העקרונות האלו, הוקמה מִנהלת הקובעת חזון ויעדים, מאשרת תקציב שנתי והשקעות, מבקרת את ההתנהלות התפעולית והכספית של המיזם, ומשמשת כגוף המקשר מול האגף החברתי והמזכירות. לטובת המיזם העמידה בארות יצחק מבנים ישנים במתחם האולפן שלא היו בשימוש במשך כמה שנים. המבנים זכו לשיפוץ בסיסי כדי שיהיו ראויים לאכלוס. לקראת הגעת הגרעין, גויסו משפחות מאמצות ועם כל משפחה התנהלה שיחת הכנה אישית כדי לספר על החייל המיועד שיהפוך לחלק ממשפחתם, ולתאם ציפיות. תמונות של החיילים הוצבו בחדר האוכל כשבועיים לפני הגעתם, וביום הגעתם נערכה קבלת פנים של כל הקיבוץ. המשפחות המאמצות הן המפתח להצלחה. החיילים סועדים את כל סעודות השבת בחיק המשפחות המאמצות, ואלה 1943 שנת הקמה: נפשות 424 | בתי אב 95 משפחות נקלטו בעשור האחרון 30 מרכזיים: ענפים רפת, לול פטם, גד״ש, עובדי חוץ מיזמי מעורבות: בית לחיילים בודדים איתן מושבך – שיפוץ דירות לנזקקים חתונות קהילתיות – למעוטי יכולת קייטנה לילדים עם צרכים מיוחדים מכינת רוח השדה בית ראשון במולדת בהשראתו של צביקה צמרת, פנינו לכל קיבוצי התנועה בבקשה למנות עשייה ייחודית או מאפיין של המקום, שעליו הם יכולים לספר בגאווה מלוות אותם ומגיעות לטקסים שלהם לאורך השירות הצבאי (השבּעה, מסע כומתה, סיום קורס, ועוד). כאשר שלוש חיילות סיימו ביחד קורס קצינות - היינו צריכים להזמין אוטובוס כדי להסיע את כולם. בדרך כלל המשפחות מלוות את החיילים לבקו״ם ביום גיוסם. חלק מהן שומרות על קשר עם המשפחות הביולוגיות בחו״ל ומעדכנות אותן באופן שוטף על המתרחש. היום אנחנו זוכים כבר ל״דור שני״ של משפחות מאמצות, זוגות שהוריהם גם אימצו חיילים מהמשפחות בבארות יצחק 60% בודדים. עד היום כמעט אימצו חיילים בודדים, חלקן מלוות כבר חייל חמישי... עם הזמן בוצעו במתחם החיילים הבודדים שיפוצים נרחבים וקשה לדמיין את תנאי המחיה שהיו בתחילת הדרך. רוב החדרים המשופצים הותאמו ליחידים ולא לזוגות (פועל יוצא של תקופת הקורונה), וכעת אנו שוקדים על הקמת מבנה ייעודי לחדר אוכל, מטבח ומועדון חיילים, להנצחת זכרו של אלי קיי הי״ד, חייל בודד ששהה בקיבוץ במשך שנתיים ונרצח על ידי מחבל .2021 בירושלים בנובמבר לאורך השנים התמודדנו עם אתגרים רבים. ראשית, ההתייחסות לסביבה הדתית. בחו״ל מקובל לראות בבית הכנסת הרבה יותר מבית תפילה; הוא משמש כמרכז חברתי ותרבותי והזיקה לתורה ומצוות הרבה יותר מגוונת ולא דיכוטומית כמו בארץ. גם החיילים עוברים כמובן שינויים במהלך שירותם הצבאי ולצד ההישגים יש גם התמודדות אישית עם קשיים וכישלונות. בדרך כלל, חייל בודד מגיע חדור במוטיבציה ועצמאי, ודווקא משום כך, הדרך לאכזבות קצרה ביותר. במשך השנים למדנו להתאים את עצמנו לשינויים. כך למשל נוצר נוהל שמאפשר לחיילים להשתמש ברכבי הקיבוץ, אפשרנו לחיילים משוחררים להצטרף להסדר בנים יחד עם בני הקיבוץ, הקמנו עבורם מסגרת לעבודה ומגורים בקיבוץ, ועוד. בשנים האחרונות רוב החיילות הבודדות הן בוגרות מדרשיות או אולפנות. האם הצלחנו? אמנם אף חייל בודד לא הפך לחבר קיבוץ (וכאמור, זאת לא הייתה מטרתנו), אבל במשך יותר משתים עשרה שנה חיילים (כעשרים מהם שוהים בקיבוץ 250 עברו בקיבוץ כמעט מהם בחרו להישאר בארץ. ליווינו שישים ושש 75% היום), וכ־ חתונות (ועוד שש בדרך) ואני אישית זכיתי להיות נוכח כמעט בכולן. כמה מהחתונות אף נערכו בקיבוץ וגם ערכנו לרבים יותר 'שבע ברכות'. יש כבר כחמישים צאצאים לחיילים שלנו, ועוד היד נטויה. אין כמעט שבת שבה לא מבקרים חבר'ה שהיו בעבר חיילים בודדים בקיבוץ ולא נדיר שהם מגיעים עם בני או בנות זוגם וילדיהם. בידיעון של בארות יצחק מופיע מדי כמה שבועות מדור 'מסדר נוכחות', שבו כל פעם חייל אחר מתבקש לספר על עצמו ועל משפחתו, על השירות וכיצד הוא השפיע עליו ועל החיים בקיבוץ, . ואף שהוא עזב את 2021 אלי קיי ז״ל נרצח בחודש נובמבר בארות יצחק כשנתיים קודם לכן, הוא המשיך לרשום את כתובתו 'בארות יצחק'. כאשר שאלו אותו למה, הוא נהג להשיב שזה ביתו. משפחתו עלתה ארצה בעקבותיו זמן קצר לפני שנרצח ובעת השבעה, המשפחה המאמצת שלו פקדה את ביתם מדי יום וסייעה להם להתמודד עם כל הבירוקרטיה הישראלית שהייתה זרה להם. לאחר הרצח התקבצו חבריו של אלי התכנסו בקיבוץ בשבת, וכך גם בשלושים וביום השנה, כי זה היה עבורם המקום הטבעי. סבתו שהגיעה מדרום אפריקה לאזכרה לציון שנה לרציחתו, ביקשה מאביו של אלי לראות את הקיבוץ ואת משפחתו המאמצת שעליהם דיבר רבות. כשלמשפחה המאמצת נולד בן לפני כמה חודשים, הם קראו לו על שמו, רועי אליהו. ובביקורו כמה חודשים לאחר הברית, אביו של אלי ביקש להחזיק בידיו את התינוק ואמר שזה נראה לו טבעי כל כך... בארות יצחק אם כן היא בית לחיילים בודדים וזה המדד להצלחה אמיתית. אני רוצה להודות לכל קהילת בארות יצחק שלאורך השנים ידעה לתת בית חם ומחבק לחיילים הבודדים, ולהיות חוליה חשובה בהשתלבותם במדינת ישראל. המשפחות המאמצות הן המפתח להצלחה. החיילים סועדים את כל סעודות השבת בחיק המשפחות המאמצות, ואלה מלוות אותם ומגיעות לטקסים שלהם לאורך השירות הצבאי צעירי צבר עולים ארצה לקראת גיוסם לצה"ל 8 )2( 800 | עמודים 9 ניסן תשפ"ג

RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=