מרחבי חלימה הטושפ הבהא ועכשיו האגוז הקשה לפיצוח ואני נושם עמוק ואומר: במעגל הבא נצא ונתאמץ להתחבר למגזר המכונה דתי־לאומי. בחיי ובעבודתי אני קשור מאוד למגזר וגאה להיות דתי־לאומי־מגזרי. בעבר הייתה תנועת הקיבוץ הדתי כוח מוביל והיו לה קול ואמירה ברורה של שותפים מרכזיים בהובלת הציבור והמגזר כולו. היינו צעד אחד לפני המחנה. הובלת תנועת בני עקיבא באה בעיקר מהקיבוצים. לצערי אני מרגיש שאין חיבור שלנו לציבוריות הישראלית בקול של חברה דתית ולאומית, ואם יש אמירה, היא יותר קול מתבדל ולעומתי מול רוב ה׳מגזר׳. בבחירות האחרונות כחצי מהמצביעים בקיבוצים הדתיים הצביעו למפלגות שמרניות. האם זה קול שנשמע אצלנו? יחד קורא לשיח. יחד קורא להקשבה. יחד קורא לפשרות. יחד קורא להכלה. יש לנו כל כך הרבה מה לתת ולקבל בשיח ובדיון על מה שכל משפחה ומשפחה וקהילה וקהילה חיות יום־יום: תורה ועבודה, חינוך, חברה מעורבת, חקלאות, צניעות, מידות, אתגרים, חסד וערבות הדדית. נכון, אני לא אגיד מה שהשכן שלי יגיד וכנראה גם לא מה שיאמרו חברים אחרים, וזה בסדר. מגוון הדעות רק מחזק ומעמיק את היחד. החיים בקיבוץ דתי (מופרט) תשפ״ג גורמים למגוון הדעות לנבוע ממכנה משותף גדול שקולו וערכיו יהיו משמעותיים בשיח הכללי. דפוס הפעולה חוזר גם כאן. פעילויות ומפגשים עם יישובים וקהילות מרחבי הארץ – מתחילים בהנהגות ובשגרירים, עוברים לנוער, לקהילות, ומשם אל האופק ומעבר לו. יש לי לקוח שמשתדל שלא לעבוד עם ׳המגזר׳. הוא אומר שרק כשיהיה מקצוען ינסה לעבוד עם המגזר שלנו. אנחנו נעשה אותו דבר – אבל ההפך. קודם נתחבר למגזר שחיינו חופפים לשלו, ואחר כך נתקדם להשפיע את כל הטוב שלנו בכלל העם. כדי שנדע מה הייעוד שלנו, מה השליחות שלנו, אנחנו חייבים לפגוש את עצמנו ואת המעגל הסובב אותנו, ומשם נוכל לצאת לדרך. אני קורא לראשי התנועה לשפוך על מטרת היחד מגה־תקציבים, להוציא קולות קוראים וליזום אירועי תרבות רחבים ככל האפשר המיועדים להמונים. לצאת בחשיבה מחודשת על כל תקציבי התרבות והחברה והנוער. לא עוד 'שבתות בוטיק' שפונות לקבוצות קטנות אלא מעבר להשקעה ולנגיעה בכלל אנשי התנועה. אולי אפילו להוציא 'עמודים' לנוער. זו השקעה בטוחה שיש לה מכפיל רווח טוב לשנים קדימה. תחושת היחד ובניית התנועה מהפרטים ולא מהארגונים תחולל מהפך ותעניק גוף, משמעות וכוח לתנועה ולגוף הנקראים 'הקיבוץ הדתי'. אילו היינו בתוכנית טלוויזיה עכשיו, היינו שומעים את חלב ודבש שרים ״יחד – כל הדרך. יחד – לא אחרת״ בפייד-אאוט. בהצלחה לנו. , חבר טירת צבי, נשוי לעפרה הורים נרי לוי לשבעה. מעצב גרפי, מלווה ומפתח רעיונות. נציג טירת צבי במועצה האזורית shutterstock : צילום אהבה פשוטה ניצה טרבלסי שאלתי את עצמי למה אני רוצה לכתוב על הנושא הזה, על עתיד התנועה ועל החלומות שלי עבורה, אני הרי כבר מעל שלושים שנה לא חלק מהתנועה הזאת לכאורה, רוב חיי. ורוב חיי רציתי להוכיח את צדקת דרכי, בדרך שהמצאתי לעצמי, קיבוצניקית ודתייה לשעבר שחיה בעיר. לא עירונית ולא חילונית, בת משק מהקיבוץ הדתי שיודעת מה היא לא רוצה ומחפשת הגדרות חדשות למי היא ואיך היא רוצה לחיות, הגדרות שמתאימות לכל מי שהיא. למה חשוב לי שקולי יישמע? אולי כי אי אפשר לעזוב בית, לא באמת. מצע הגידול שלי תמיד יהיה חלק ממני ואני רוצה להתגאות בו, ואני רוצה להגיד שאני משדה אליהו, להגיד שאני בת הקיבוץ הדתי, בת הציונות הדתית. אני יודעת שהמקום שגדלתי בו קיים בתוכי בלבד. בכל ביקור אני מופתעת מחדש שהמקום שאני נוסעת אליו במשך שעתיים לכל כיוון, הוא מקום שאני מחזיקה בדמיוני בלבד. בכל ביקור מחדש. כבר שלושים שנה. זה היה ממש יוצא דופן שבביקור האחרון שלי, האישה הראשונה שפגשתי בדרך מהחניה לבית הורי, ליד מתקן המִחזור, לא רק ידעה מי אני ולמי אני שייכת, אלא שהיא בעצמה הייתה אחת מאלה שאמרו לי ״ראש לקיר״... ודרך אגב, לה ספציפית סלחתי מזמן, ולפי החיוך והחיבוק אני מניחה שגם היא סלחה לי. ילדים שעוזבים בית מצפים שיהיה להם לאן לחזור, לפעמים בשלבים הראשונים הם אפילו מחכים שיתחננו להם שיחזרו. אך המקום, הקיבוץ, חצר המשק, גדולה מסך חלקיה ומתקיימת תדיר, ומשתנה תדיר, איתם ובלעדיהם. זה מאוד משונה לצפות בזה במבט מבחוץ. מאוד משונה, הפער בין תמונת הבית הרגשית והמנטלית לבין מרקם החיים העצמאי שמתגלה בחיוכים, ובשָלומים שאמי אומרת לאנשים שאני לא מכירה. ורק עכשיו, תוך כדי כתיבה, אני מבינה שהם מסכלים עליי מבפנים החוצה בדיוק כמו שהסתכלתי לפנים בבני המשק העוזבים שהופיעו בארוחות שבת בחדר האוכל כמו ציפורים נודדות, שייכות למקום לפרקים, שייכות למקום מפעם לפעם אבל לא ביום יום. בחגים ובשבתות. הם לעצמם הרגישו שייכים או זרים, כל ציפור לגופה, אנחנו הסתכלנו עליהם מבפנים החוצה. כמו שבני משק מסתכלים על כל מי שהוא לא הם. גם עכשיו, שלושים שנה אחרי, בני משק מסתכלים על כל מי שהוא לא הם מבפנים החוצה, במין תחושת אדנות של אנשים שיודעים שכמוהם יש מעטים. תקוותיי וחלומותיי לבית שהיה לי, זה שמתקיים גם בהיעדרי, אני מודה בכאב - תקוותיי לתנועת הקיבוץ הדתי הן שימשיכו להתקיים, שיחיו לעצמם, שיהיו בית למי שרוצה לחיות לצידם. הקיבוץ הדתי הוא תנועה מיוחדת במינה, ציפורים אקזוטיות, אנשים מיוחדים בהשקפת עולם, בית ייצור לאנשים שרוצים להיות גם וגם. הקיבוץ בכלל הוא העתיד בעיניי, אנשים שמתקבצים על פי השקפת עולמם לחיים שסובבים סביב קהילה, גידול משותף של הילדים, קרבה לטבע. ובשדה אליהו, בית הגידול שלי, התקיימות ממשאבי הטבע, מחקלאות, זה החלום, זה מה שאנשים רוצים. הפרטה היא מילה מכוערת, לא אסתטית, גם כל כך נמאס לשמוע אותה, ממש. מילה בלתי נסבלת. אבל היא טומנת בחובה את הרצון למערכת יחסים חדשה בין אנשים, בין הפרטים בקהילה, היא אומרת תני לי לשמוח בחיים משותפים. בשבדיה, שהיא בעצם קיבוץ אחד גדול, החליטו בשנות השבעים על הפרטה של המשפחה. ביטול יחסי התלות הכלכלית בין הורים לילדיהם, ובין בני זוג נשואים או שלא. המדינה דואגת כלכלית לכל אדם מגיל שמונה עשרה ואילך, בלי קשר למצבו המשפחתי. בבסיס ההחלטה היה חזון רומנטי ומאוד עקרוני, רצון להפריד בין אהבה לתלות כלכלית ולכפייה שהיא מביאה איתה, התלות. הם לא רצו שבני זוג יישארו יחד בגלל כסף, הם לא רצו שאישה הקיבוץ הדתי הוא תנועה מיוחדת במינה, ציפורים אקזוטיות, אנשים מיוחדים בהשקפת עולם, בית ייצור לאנשים שרוצים להיות גם וגם. הקיבוץ בכלל הוא העתיד בעיניי, אנשים שמתקבצים על פי השקפת עולמם לחיים שסובבים סביב קהילה, גידול משותף של הילדים, קרבה לטבע 54 )2( 800 | עמודים 55 ניסן תשפ"ג
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=