3 ניסן תשפ"ג 2 )2( 800 | עמודים חידוש השליחות של תנועת הקיבוץ הדתי תכעודה תלחגב תודהיה חור תא חיפהל כשליזה וסרמן־סלוצקי הייתה ילדה קטנה בסנט פטרבורג (אז: לנינגרד) של שנות השבעים, הוריה התחילו להתקרב ליהדות ולפעילות הציונית. אביה חזר בתשובה והחל להיות פעיל בהוראת יהדות, ואמה ואביה החורג קיימו בביתם במחתרת הצגות ומפגשי תרבות יהודית. ליזה גדלה לתוך מציאות מחתרתית וידיעה שיש דברים שקורים בבית, שאסור לספר עליהם בבית הספר. היא ידעה שתמיד שוטר מסתובב מחוץ לביתם, ושמדי פעם מגיעים אליהם אורחים מכל מיני מקומות בעולם. לאחר שעלו לארץ, גדלה ליזה בחינוך הממלכתי דתי ובבגרותה למדה ולימדה היסטוריה של עם ישראל. כשחיפשה נושא לדוקטורט הקשור לסיפור המאבק למען יהודי ברית המועצות בישראל, היא גילתה את תפקידו המכריע של הקיבוץ הדתי, משלהי שנות השישים ועד שנות התשעים, במאבק זה, והתחילה לבקר בארכיונים של הקיבוצים ולראיין פעילים. דווקא בגיליון העוסק בשאלת ייעודה של התנועה בעשור הבא, חשוב לחזור ולהזכיר את המשימה הלאומית הגדולה שלקחה על עצמה תנועת הקיבוץ הדתי, בהובלה מרכזית של אריה קרול ושרה המל מקיבוץ סעד, ולספר את סיפורה. לצורך כך שוחחנו עם ליזה וסרמן־סלוצקי, מורה להיסטוריה במדרשיית הרטמן בירושלים ודוקטורנטית במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר אילן. ליזה, ספרי לנו ראשית על עצמך, איפה נולדת ואיך גדלת, ומה הביא אותך לעסוק בנושא . ההורים שלי 1974 ״נולדתי בעיר לנינגרד (סנט פטרבורג) בשנת באו כל אחד ממשפחה מתבוללת וחסרת קשר ליהדות. מלבד הידיעה שהם יהודים כי זה מה שהיה כתוב להם בדרכון, הם ידעו ממש מעט על הרקע היהודי שלהם. היהדות היתה מאוד רחוקה מהם, מכיוון שכל פעילות יהודית וציונית הייתה אסורה בברית המועצות. בזה הם מייצגים רבים מבני דורם״. ״בשלב מסוים הם התחילו להתקרב לחוגים של מסורבי עלייה והפכו לפעילים. מכיוון שהתגרשו, כל אחד מהם פעל בתחום הזה בצורה קצת אחרת. אבא חזר בתשובה והתחיל להיות פעיל מאוד בהוראת יהדות, והפך להיות כתובת לכל יהודי שהגיע ללנינגרד, ואמא שלי ובעלה השני היו 'תרבותניקים' – בביתנו התקיימו הצגות במחתרת והם היו פעילים מאוד בתחום של חגים והוראת עברית. שני הצדדים היו פעילים בתחום של חתימה על עצומות ופעילות מחתרתית. לתוך זה גדלתי״. מה בעצם גרם להם להתגייס למאבק ולהתחבר ליהדותם? ״כשהם סיימו את התיכון פרצה מלחמת ששת הימים שעוררה בכל העולם גלים של הזדהות עם ישראל וגאווה יהודית. הגילוי שמדינה קטנה יכלה על אויביה, וההבנה שיש להם כתובת בעולם שהם יכולים להיות גאים בה, קירבו אותם לרצות להכיר ולחקור את זהותם היהודית. זה היה הסיפור הקלאסי של רבים מחבריהם״. ״במקביל הם חוו יותר ויותר גילויי אנטישמיות. הקשו עליהם להתקבל ללימודים אקדמיים למרות יכולותיהם הגבוהות, רק בגלל שהם יהודים, ואחר כך חוו קושי במציאת עבודה. כל זה גרם להם ולחבריהם להתקומם ולהתאחד. אמא שלי סיימה בסופו של דבר לימודי רפואה אבל היא לא הצליחה למצוא עבודה, בגלל שמה, 'קוגן'. רוב חבריהם של הוריי היו יהודים, ומכאן ניתן ללמוד שגם מי שלא היה לו אף סממן יהודי בחייו, התקבץ עם יהודים אחרים״. ״המציאות שאליה גדלתי הייתה מציאות של מחתרת. יש דברים שקורים בבית הספר, ודברים אחרים לגמרי שקורים בבית ושאסור לספר עליהם. ידעתי שיש תמיד שוטר שמסתובב מחוץ לבית, ושתמיד יש בבית שלנו מבקרים מכל מיני מקומות בעולם. כמו כולם, למדתי בבית ספר סובייטי, אז המבוגרים ניסו לעשות לכבודנו, הילדים, פעילויות בעלות סממנים יהודים בזמנים שמחוץ לבית הספר, בקיץ ובימי ראשון. זה היה משמעותי גם בשבילם כי דרך הפעילות שהם הכינו לילדים, הם גילו בעצמם את החגים ואת השבת, ולאט לאט העמיקו בסממנים של היהדות״. להפיח את רוח היהדות בגחלת הדועכת כשתנועת הקיבוץ הדתי לקחה על עצמה משימה לאומית בקנה מידה עולמי שיחה עם ליזה וסרמן־סלוצקי הפגנה של ילדי עין צורים למען משפחת דשבסקי, שנות השמונים ״אני זוכרת שסביבנו היו הרבה מעצרים של חברים ותמיד חששנו שזה יגיע גם אלינו. ברוך השם אף אחד מהוריי לא היה עצור ליותר משבועיים, וגם אף אחד מהם לא נשלח לגוּלָג (מחנות עבודה בכפייה שנודעו בעיקר כאמצעי של דיכוי יריבים פוליטיים ומתנגדי המשטר הסובייטי). אבל חברים טובים של הוריי נעצרו ואפילו בבית של אבא שלי התרחש המעצר של יבגני ליין, שהיה אחד מאסירי ציון והמשפט שלו היה מתוקשר מאוד״. ״אחד הדברים שאני זוכרת בתוך האווירה המחתרתית, היה ביקורים של יהודים מכל מיני ארצות, שהביאו לנו כל מיני מסרים, תמונות וחפצים שהיו קשורים ליהדות ולישראל. זה היה מצד אחד מאוד מלהיב ומעודד עבור כולנו, אבל מאידך – מסובך ומסוכן מאוד. הוריי היו עלולים להיעצר בעקבות כל מפגש כזה וזה גם הביא לכך שהיו עלינו תמיד האזנות והלשנות״. ובקפיצה להיום - מה הביא אותך לחקור את פעילות הקיבוץ הדתי במאבק? כשהייתי בת שתים עשרה, וגרנו 1987 ״עלינו לארץ בשנת בהתחלה במרכז קליטה ולאחר מכן בירושלים. גדלתי בחינוך ממלכתי דתי, והייתה לנו משפחה מאמצת מקסימה מקיבוץ יבנה, מיץ' ועדה חפץ. במשך תקופה ארוכה הם שמרו איתנו על קשר ועזרו לנו להתאקלם בארץ. אפילו היינו אצלם בליל הסדר וזו הייתה חוויה ממש מיוחדת, אבל פה הסתכם הקשר שלי לקיבוץ הדתי״. ״כשבגרתי, למדתי ולימדתי היסטוריה של עם ישראל ולפני כמה שנים החלטתי שהגיע הזמן לחזור לעולם המחקר. כתבתי תזה על ילדים של מסורבי עלייה ובמהלכה נחשפתי לרבים שפעלו כאן בארץ כדי לסייע לפעילי עליה ואסירי ציון בברית המועצות. חיפשתי נושא לדוקטורט שיעסוק במאבק למען יהודי ברית המועצות, כי רציתי להבין מה הניע את האנשים שפעלו למעננו מכאן, ואיך זה עבד. התחלתי לדבר עם אנשים שהיו מעורבים בפעילות בתקופת מסך הברזל וכל מי שדיברתי איתו, הזכיר מיד את אריה קרול ושרה המל מקיבוץ סעד, שהיו מובילי )2000 המאבק. אריה קרול (חתן פרס ישראל למפעל חיים לשנת שלח אלפי אנשים במסווה של תיירים, במסגרת ארגון לשכת הקשר 'נתיב', ושרה המל עמדה בראש מפעל אדיר של כתיבת מכתבים. כשהתחלתי לאסוף חומרים ולראיין אנשים שהיו מעורבים בנושא, הסתבר לי שכשמונים אחוז מהשליחים שנסעו לברית המועצות מטעם לשכת הקשר עד שנפל מסך הברזל, היו מהקיבוץ הדתי, או שהם היו בוגרי בני עקיבא בתפוצות שגויסו דרך שליחי בני עקיבא מהקיבוץ הדתי״. איך זה התחיל? לבקר בברית המועצות את 1965 ״אריה קרול נסע כתייר בשנת שתי אחיותיו שאותן לא ראה שלושים שנה, מאז עלה לארץ בגיל שתים עשרה. כשהוא הגיע לשם הוא הבין מצד אחד את הצמא שיש בקרב יהודים מבוגרים לחפצי קודש כמו טלית, תפילין, סידור, ומצד שני את הסכנה של מחיקת העם היהודי בעוד דור אחד או שניים, לא על ידי רצח, כמו בשואה, אלא על ידי האיסור המוחלט של המשטר הקומוניסטי לקיים את המסורת היהודית״. ״כשאריה חזר לארץ הוא יצר קשר עם שאול אביגור שחיבר אותו לבן גוריון, והם החליטו לשלוח לברית המועצות צעירים יהודים שיפיחו חיים בגחלת היהדות ההולכת ודועכת, במסגרת ארגון 'נתיב' השייך למשרד ראש הממשלה, שהוקם בזמנו על ידי אנשי המוסד לעלייה ב'. אריה פנה בעצמו לחמישה חברים מהקיבוץ הדתי: יוסקה אחיטוב מעין צורים, משה אייל מקיבוץ סעד, משה גורן משלוחות ושני דוברי רוסית מטירת צבי, שמואל צביאלי ונעמי אליאב. אחד השיקולים שלו בפנייה לחברי הקיבוץ הדתי היה, שאם חס וחלילה החבר לא יחזור מהשליחות, האלמנה לא תישאר לבדה והקיבוץ ידאג לה... סיבה נוספת הייתה שהוא פנה רק לאנשים שהוא סמך עליהם באופן אישי ושאפשר היה להרחיק אותם מעבודתם לתקופה של חודש בלי שישאלו שאלות״. הצטיידה במספרי טלפונים 1966 ״החבורה שיצאה בספטמבר של אנשי קשר, במזכרות ובתשמישי קדושה והוזהרה לשמור על סודיות לפני הנסיעה. מי שהוכנס לסוד העניינים היה חברו של אריה, הרב חיים דרוקמן, שפסק שמותר להם להגיע בתחבורה ציבורית בשבת ובחג לבית הכנסת, שאם לא כן, הם לא יוכלו לפגוש יהודים. ברוסיה הם התפצלו בערים השונות ודווקא הפגינו בגלוי את נוכחותם היהודית – עמדו מחוץ לבית הכנסת עם טלית וכיפה ודיברו עברית ברחוב, כדי למשוך אליהם יהודים – ואלה אכן הגיעו במאות והקיפו אותם במעגלים מתחלפים, והיו כאלה שאף הסתכנו והזמינו אותם לביתם. חברי המשלחת חזרו נרגשים ולאריה היה ברור כי את הפעילות הזאת חייבים להמשיך״.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=