נכתב ע"י קבוצת יבנה
"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה, וְאֶל הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה, וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי, וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה, וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ מָיִם. כִּי קוֹל נְהִי נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן, אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ, בֹּשְׁנוּ מְאֹד ... כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ, בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ, לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ, בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת." בתוך ימים ספורים, בעיצומם של ימים נוראיים, אנחנו מתכנסים פעם נוספת ללוות חבר יקר למנוחת עולמים. פעמים רבות סיפר יהושע שכילד לא זכה להיפגש עם "מורה לַחיים", וכאשר נשאל מי היה המורה האמיתי שלו – הוא הצביע על צוריאל אדמנית ז"ל. כנראה שהשיעור האחרון אותו למד יהושע היה מתי להסתלק מהעולם הזה: את צוריאל הכריע שברון מלחמת יום הכיפורים, אלפי הרוגיה, פצועיה ושבוייה, ואת ליבו של יהושע הכריעה מלחמת שמחת תורה, נרצחיה, פצועיה ושבוייה, ואולי בעקבות מסע חייו, בעיקר בגלל שבוייה: "אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ, בֹּשְׁנוּ מְאֹד ... כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ, בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ, לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ, בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת."
יהושע נולד בירושלים. ב- 1934, לפני כמעט 90 שנה, בן בכור למשפחתו, שגרה בשכונת 'בית ישראל'. בלשונו הייחודית של יהושע: "היום 'בית ישראל' היא שכונה חרדית, אך אז היא היתה ממש מעורבת: חרדים, דתיים (לא כיפה סרוגה כי לא היתה אז כיפה סרוגה), וגם תושבים לא דתיים. לא אגיד שמכוניות נסעו אז בשבתות בכבישי השכונה, כי לא היו כבישים וגם לא היו מכוניות, אבל כל אחד היה בביתו ולנפשו". לימים הוסיף יהושע וכתב: "היום היו מגדירים את 'בית ישראל' כשכונת עוני, אך לא כך הרגשנו. ואתם, אל תלכו לשכונה לחפש את כל מה שתיארתי – היום הכל שונה. לא תמצאו שם דבר מכל מה שסיפרתי, ולא תמצאו שם איש מכל אלה שסיפרתי עליהם".
בין התמונות המיתולוגיות של קבוצת יבנה יש לִתמונות שחרורו של יהושע מהשבי מקום של כבוד: לאחר 17 חודשי שבי במצרים רואים בַּצילום את אמו של יהושע נושאת עיניים דומעות לַמרום, משלבת את כפות ידיה ואומרת "הודו לה' כי טוב"; אביו מברך "שהחיינו" בשם ומלכות; ויהושע – בחיוך אניקסטרי מאוזן לאוזן – נישא על כתפי חברי גרעין עציון בריקודים סוערים לכל אורך הדרך המוארת בלפידים מהכניסה לקיבוץ ועד בית הכנסת, להודות ולברך "מתיר אסורים". בַּדיווח על השחרור בַּשבועון הצבאי "מחניים" נכתב: "מעגל הכיפות הכחולות כלל כיפה אחת מיוחדת במינה, שעל כל 'עין ועין' של סריגתה זלגו דמעות מעיני הסורגת, צילה, ארוסתו של יהושע".
חלום הילדות של יהושע היה ללמוד ארכיאולוגיה: "ריתקה אותי האפשרות לחפור ולהגיע לסבא של הסבא שלי, ולראות איך הוא חי. ארכיאולוגיה הילכה עליי קסם". אבל הקיבוץ היה צריך מורה לביולוגיה וחקלאות, ויהושע נשלח ללמוד מקצועות אלה. תלמידיו וחניכיו של מי שהיה מורה לְמאות ואף לָאלפים, וּכמי שניהל את בית הספר המשותף שלנו בשנות ה- 70, שולחים מאז הבוקר משפטים קצרים על השתתפותם באבל, כדוגמת: "איש יקר, שהספיק בתקופת חייו להשאיר חותם על מאות תלמידים ומכרים. בעיניי הוא מופת לְמורה שממש חי ואהב את מה שלימד". ואחרים כתבו: "אדם מיוחד במינו". "המורה המיתולוגי". "כמה סיפורים יש על האיש המופלא הזה". "אחד, יחיד ומיוחד". ועוד: "לא התבגר, תם וישר, חכם עם לב לא רגיל, אובדן עצום של אדם מיוחד, רגיש, מצחיק, שכל כולו לב ואיכפתיות, האיש הכי טוב שאני מכירה". "אין ספק שיהושע היה השראה לכולנו, בדרכו החינוכית ובערכיו הקיבוציים." וציטוט אחרון: "אישיות מיוחדת במינה, ציוני, אידיאליסט, קיבוצניק הדבק במשימותיו המדעיות החינוכיות והחברתיות עד הסוף". עד כאן תלמידיו, וכל מילה נוספת – מיותרת.
יהושע נשבה שנית, והפעם בעולם המדע. הוא היה מוּדָע לַמחיר היקר ששילם על התמסרותו לְמחקר, להפסדיו הגדולים הן במעורבותו ובהשפעתו בקיבוץ, והן ובעיקר בחיי המשפחה, אך בלשונו: "הרווחתי עולם נפלא. כל יום אני נורא רוצה לחזור לקיבוץ, למשפחה, וכל יום קשה לי לעזוב את המחקר כי אני רוצה לעבוד, ולעשות עוד ועוד. לא מיציתי את מה שיכולתי אם הייתי רק באוניברסיטה, אבל הרווחתי שילוב ייחודי של קיבוץ – משפחה – מדע, כולם בשורה הראשונה".
יהושע הצטיין בלימודיו ובמחקריו, ובסוף שנות ה- 80 נבחר לכהן כמנהל המכון לחקר הדגניים בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת תל אביב. לאחר כ- 5 שנות ניהול חזר להתמסר למחקר מדעי, שבו המשיך – בעזרת רבים וטובים שנרתמו להסעתו – עד לתקופה האחרונה ממש.
"לפעמים קשה לחיות בקיבוץ" כתב יהושע לפני כ- 25 שנה. והוא מפרט: "אני אוהב את הקיבוץ, אני רוצה לחיות בו, יחד עם זאת לפעמים אתה נקלע למצבים קשים שאתה מרוגז, מקלל, ו'נמאס לך מכל זה'. על מקרה כזה אני רוצה לכתוב ...". יהושע מתאר כיצד הגיע לארון מפתחות כלי הרכב, לא מצא את רכב מספר 55 שהיה רשום על שמו, רץ לכאן ורץ לשם, עבר שוב ושוב על כל המספרים, ובסוף, ואני מצטט: "הסתובבתי לפה ושם כשאיני יודע מה לעשות, ומה לומר לַטרמפיסטים המחכים בחוץ. במבוכה הכנסתי את היד לכיס המכנסיים – ושם שקשקו מפתחות רכב 55, שפשוט שכחתי אמש להחזירם למקום. באמת – מסיים יהושע בסגנונו הייחודי – לפעמים קשה בקיבוץ".
אי אפשר להיפרד מיהושע בלי לומר מילים אחדות על דן, זיכרונו לברכה. את האהבה לקיבוץ, את היושר, את 'תוכו כברו', את "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ", ירש דן מאביו. את הכאב העצום על פטירת בנו ממשיך דרכו בְּקיבוציות, נשא יהושע עמו בכל עת ובכל שעה. ההשקעה ב'בוסדן' היתה נחמה פורתא. דן נפטר בראש חודש אלול לפני כ- 19 שנה, ובאופן סמלי, היום, ראש חודש מרחשוון, הלך יהושע בעקבותיו.
את יהושע נזכור כמשתתף פעיל ואדוק באספות החברים, כחתום קבע על ארוחות בחדר האוכל, כשליח של צילה להביא מתנות ופשטידות, ככותב מאמרים מעניינים ב"מבית" על לקחיו מנסיעותיו המדעיות ברחבי העולם, כמדריך טיולים, כנוסע למרחקים משוגעים כדי למצוא את צמחי נץ החלב, כדוהר על וספה לפקולטה וכבודק מזיקים בשדות הכותנה, ועוד ועוד. ובעיקר, נזכור אותו כחבר, כבעל, כאבא וכסבא.
צילה, יאיר וורד, שלמה ושפרה, רחל, מיכל ושגיא, נחמה ופנינה, נכדים ונינים – חברי קבוצת יבנה שותפים באבלכם וכואבים את כאבכם. חבל על דאבדין.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.