אסף,
כמה כואב שאנחנו נפרדים ממך כל כך מוקדם. צעיר היית וצעיר תישאר בזיכרון כולנו - חבריך ואוהבך.
הקמת יחד עם לילי משפחה ובית לתפארת. הכאב גדול. שובל ארוך של דברים מיוחדים וטובים אתה משאיר אחריך.
אומרים "אסף" ומיד חושבים על טבע, בעלי חיים, עשרות שנות עבודה ברפת, חליבות אין ספור. נזכרים בבדיחות השנונות שהיית מוסיף בזמן החליבה.
אומרים "אסף", וחושבים על ריצה בשבילי הקיבוץ בהם הכרת כל אבן. בשבועות האחרונים לחייך בטיולים עם לילי, הזכרת את העובדה שגם מהשבילים יהיה קשה לך להיפרד...
אומרים "אסף", חושבים על שחיית חתירה בלתי נלאית בבריכה, מיד לאחר יום העבודה. למי בכלל יש כוח לעמוד בכך מלבדך!
אומרים "אסף" וכמובן חושבים מיד על אורוות הסוסים. רבים רכבו אתך ולמדו ממך. היית מקפיד לומר – לפני הכל, השקיעו בסוסים, בניקוי ובטיפוח, ורק בסוף עלו על הסוס!
אם נחבר את כל הדברים הנפלאים הללו נבין כיצד הפכת לאדם מיוחד, דוגמא ומופת.
לילי והילדים זכו ממך לאהבה אין קץ. את רוני ושיר הבאת בגיל ינקות לרפת לחליבה, שיקבלו חינוך לעבודה ואהבת בעלי החיים.
הקפדת תמיד להגיע לבית הכנסת לכל התפילות.
בשנה האחרונה, כשביקרנו אותך שוחחנו על כל דבר, אף פעם לא התלוננת. כשהגעת פחות ופחות לתפילה וגם ללימוד הדף היומי הבנו שמצבך מחמיר. היה ברור שאם נעדרת מהעבודה בתמרים או לא הגעת לבריכה משהו לא בסדר. בכל זאת לא ויתרת לעצמך ולמרות חולשתך עבדת במפעל הדבורים כדי להשלים יום עבודה ולא להיות לנטל.
זכתה המשפחה ולילי במיוחד, שיכלו לתת לך את הטיפול האוהב, המסור והטוב ביותר, בבית שלך ובחיק המשפחה שכל כך אהבת.
עד כמה שיכולת, לאורך כל התקופה עשית הכל כדי להקל עליהם.
"הנסתרות לה' א-לוהינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם" (דברים כ"ט:כ"ח).
אסף, חברנו היקר, נזכור אותך תמיד, זכות גדולה זיכית אותנו להיות חבריך.
יהיה זכרך ברוך
יצחק סימון
(מתוך ההספד)
