נכתב ע"י משואות יצחק
אמא גדלה בירושלים, דור שביעי בשכונת בית ישראל, אחות בכורה לשבעה ילדים. המשפחה חיה בשני חדרים בצפיפות רבה אך בשמחה. בתקופת הצנע בארץ, כשכל משפחה קיבלה תלושי קנייה לפי מספר הנפשות, סבא גידל בגינה עגבניות, מלפפונים ובצל. בחצר היו שתי תרנגולות שהטילו ביצים מדי יום והעשירו את המזון המשפחתי. לארוחות בוקר וערב הסתפקו בלחם מרוח בשמן זית ובעגבנייה, ובצהרים קיבלו תבשיל חם. כדי לקבל את המים שנשאבו מהבארות בשכונות, היה צריך לעמוד בתור.
אמא התחתנה בגיל 19 עם אבא, שיזכה לאריכות ימים, והם עברו לגור בתל אביב, שם נולדו להם שתי בנות. בשנת 1957 עברו לקיבוץ סעד וכעבור שנה למשואות יצחק, שם נולדו עוד בת ושלושה בנים.
אמא יקרה ואהובה!
זכינו לשנים רבות של עשייה ברוכה ועברנו תקופות יפות כמשפחה. היו בך הרבה שמרנות ויראת שמים. זכינו לראות אותך עוסקת בנתינה רבה, בסריגה, בתפירה ובעוד.
עבדת במשק בתחומים שונים ובהם עזרה ליולדות ולחולות. אורחים תמיד התקבלו אצלך בסבר פנים יפות. האווירה בבית הייתה נעימה. בית שוקק חיים, ריחות בישול ואפייה.
חז"ל אמרו: "ביתו זו אשתו".
מדי ערב עלו על שולחנה של אמא מטעמים שונים. סעודת השבת הייתה תמיד חגיגית ויפה וכללה תמיד אורחים ושירה יפה שנשמעה בהרמוניה מיוחדת.
אמא יקרה שלנו, עברת לעולם שכולו טוב, העולם הבא. נוחי לך מעמל החיים בעולם הזה.
במשך שבועות, בשהותך בבית חולים, ביקשת לחזור הביתה, להיות עם אבא. הייתם מאוד מסורים זה לזה וב"ה זכיתם להיות יחד בימייך האחרונים. בימייך האחרונים היית שלווה ולא סבלת, ובזה אנו מתנחמים.
אנו מתפללים שתהיי לנו, אמא יקרה, מליצת יושר בפני הקב"ה ומקווים שבע"ה, נזכה להמשיך ולהעביר את המורשת שלך.
תודה לך אמא יקרה, אוהבים ומוקירים מאוד.
"ויהי רצון שכל נטיעותיה שיצאו ממנה, יהיו כמוה".
רבקה טאוב (אלדד) בשם משפחת אלדד