תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

תערוכה / חגית מולגן

19/03/2004
עמודים (680) 5 שבט תשס"ד
תערוכה - חגית מולגן

"לא מוכנה"
חגית מולגן-המל
שם תערוכתה של חגית מולגן-המל, חברת קיבוץ סעד
שהוצגה בגלריה בקיבוץ בארי במהלך חודש ינואר
אוצרת התערוכה: זיוה ילין.
התערוכה הורכבה משני חלקים: מיצג וסרט ווידאו
וזכתה להדים רבים ביישובי הדרום ובכלי התקשורת

"פתחתי את דלת הכניסה למקווה שברחוב ליד הבית. נכנסתי מלווה באימי בהתרגשות וחשש אל תוך העולם הזה הלא-מוכר שעד כה שמעתי עליו מגוון דעות, סיפורים וחוויות אישיות של נשים שונות. כלה, בליל הטבילה הראשון. קרובת משפחה סיפרה לי שזה היה נורא, כמו בימי הביניים. אחרת דיברה אתי על התעלות רוחנית. ואיפה אני אהיה בכל הסיפור הזה?!
כשנכנסתי לחדר הרחצה והדמעות החלו לרדת במורד הלחי, ידעתי שאני רוצה לחוות את העניין הזה עד הסוף. שזה לא יהיה משהו טכני של בדיקות מעצבנות וחיטוט מעיק בנבכי גופי. יש כאן משהו, כמו בכל דבר בתורה, משהו רוחני שאם דבקים בו אז גם אפשר לבכות מהתרגשות בכל טבילה.
כמו בכל דבר בחיים, אי אפשר להרגיש את ה'יש' בלי ה'אין', אי אפשר להרגיש את השובע בלא הרגשת הרעב, גם לא את ההיטהרות בלא הנידה שלפני כן" (השמחה שבטהרה, טל וייזל).

"על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנידה, חלה, ובהדלקת הנר"
סביב הנושא הטעון והמורכב כל כך של אישה נידה, מציגה חגית מולגן מקיבוץ סעד, אמנית צעירה, נשואה ואם לשניים, תערוכת יחיד ראשונה, אמיצה ואסתטית באופן מיוחד, התובעת מהמתבונן לערוך דיון בנושא שהוא טאבו בחברה הדתית. כותרת התערוכה, "לא מוכנה", מצפינה את התרסתה כנגד טקס הנידה באופן שבו הוא מתקיים כיום ביהדות הדתית.
וכך כותבת אוצרת התערוכה, זיוה ילין: "חגית, המפתיעה בתערוכה ראשונה (!) מצוינת, היא אישה צעירה וחריפה בדעותיה, שגדלה בבית דתי בפתח תקווה ונישאה לבן סעד. בתערוכה היא עוסקת באומץ רב בבעיית מעמדה של האישה הדתית ומעלה נושאים שחל עליהם קשר השתיקה. היא מציגה אובייקטים הלקוחים מעולם הפולחן הדתי השייך להלכות נידה.
חגית "לא מוכנה" (שם התערוכה) להיות במקום בו היא מוגדרת ומסומנת כטמאה ונחותה. היא לא מוכנה לקבל אות קלון למרות חפותה מכל פשע. לא מוכנה להיות נידה! היא שוברת את קשר השתיקה.
התערוכה מפתיעה בנועזות האמירה שלה, מרגשת בלובן ובאובססיית ההיטהרות, והווידיאו פשוט מהפנט".

בצל החטא ועונשו
זיכרונות ילדותה וחרדותיה של חגית מולגן בנושא הנידה מוצפנים עמוק בלב תערוכתה ומשמשים לה נקודת מוצא. "אני מוצאת את עצמי מתאמצת לאטום את אוזניי בכל קבלת שבת בתפילה", היא מספרת בדף המלווה את התערוכה. "הדברים הקשים הנאמרים שם על דמות האישה והאם העתידית לצמוח ממני, עוררו בי אימה. בעיני רוחי דמיינתי עצמי ונשים אחרות מתות בשעת לידתן בשל אי מילוי ייעודן המתואר. כילדה וכנערה לא ידעתי שמותר לשאול, לתהות ולהטיל ספק. ליווה אותי רק הפחד של הקיום בצל החטא ועונשו".

כותב המבקר חיים מאור:
"התערוכה החזקה הזו שומרת על מתח אסתטי גבוה ועל נגיעות מדויקות ומחודדות ואיננה גולשת לאמירות פלקטיות ופשטניות בנושא. היא מעוררת למחשבה ומזמינה דיון אמיתי, לא רק הלכתי. היא משתבצת היטב בכל שיח אפשרי באמנות העכשווית: השיח הישראלי-יהודי; השיח הנשי פוסט-פמיניסטי; השיח הביקורתי-חברתי והשיח המדיומלי. העיסוק ב'גוף מלוכלך' אופייני לאמנות העכשווית בהקשרים שונים. חגית מולגן נוטלת אותו לעבר זווית שכמעט לא טופלה באמנות הישראלית-יהודית. זכורה לי רק עבודה אחת בנושא: המייצג 'נידה' של יוכבד וינפלד משנת 1976, שהוצג בגלריה דבל בירושלים.
העיסוק בדם הגברי קשור באמנות, בדרך כלל, לתיאורים של מאבק, מלחמה, גבורה, טוהר הגזע, מחלות וקרבן. לעומת זאת, חגית מולגן עוסקת בדם הנשי, דמה של זו שנפשה נפגעה בשל נידויה כ'טמאה' וכ'אסורה'. בכך היא מצטרפת לאמנות הנשית שעוסקת בגופה ובהפרשותיה של האישה מתוך מבט ביקורתי פוסט-פמיניסטי. היא מצטרפת גם אל אמניות דתיות עכשוויות (כמו נחמה גולן ורות קסטנבאום-בן דב) אשר מעזות להתבונן בעין פקוחה, דעתנית, באורחות החיים הרבניים ובשאלות הלכתיות, מוסריות ופילוסופיות, בכדי להאיר, להעיר ולנער את המחשבה הדתית מקיבעונה".

טל וייזל מכיוונה האישי:
"את האמנית אני מבינה. אני מבינה מדוע היא 'לא מוכנה', וכן אני מבינה את הנשים שמוצאות בתערוכה זו אישור על הרגשות שהיו להן בנושא זה במשך שנים. כל זה קורה כי מתעלמים מיצירת האמנות האמיתית, מהשירה האמיתית שבה כל תו ותו חייבת להיות מדויק כדי שהמוסיקה תישמע במלוא הדרה – וזוהי התורה.
לנשים המזדהות עם התערוכה אני מציעה לנסות ולשבור את מעגל המרירות והתסכול. רגשות כאלה לא טובים לאף אחד מאתנו. תלמדו על זה, תחיו את זה. מכאן תבוא השמחה. צריך לדבר על זה, זוהי אינה בושה וזה גם לא קשור לצניעות. צניעות זו לא הדחקה. בואו נתמודד, נדבר, נבין ונשאף לחיות את המוסיקה של חיינו בכל תו ותו שבה".

מסכמת חגית:
"השיחה עם חברי סעד (בגלריה) הייתה משמעותית ביותר עבורי. התרגשתי לפגוש את החברות והחברים שהגיעו. האווירה הייתה תרבותית ופתוחה. בדומה לפתיחה בבארי, הצופים פגשו את אוצרת התערוכה ושמעו ממני על המקורות הביוגרפיים שלי שהיוו את המניע להתפתחות היצירה. הצופים הביעו את הפתעתם מחשיפת החומרים בהם עוסקת התערוכה, בד בבד עם ההבנה שבעצם הסתרתם והצנעתם נמנע מהם לפתוח בדיון אמיתי ומברר על מהות המצווה. למעשה, בסיום שיח הגלריה סיכמו המשתתפים שיש ליזום למידה מחודשת ומעמיקה של הלכות נידה. כיוצרת התערוכה חשתי סיפוק רב ביותר בנוגע להחלטה האמיצה שקיבלו המשתתפים".

במהלך חודש ינואר התקיימו בגלריה מפגשים של האמנית והאוצרת עם קהלים שונים: חברי קיבוצים חילונים, כמו בארי ונירים, וקבוצות דתיות מעורבות ונפרדות מסעד והסביבה. התערוכה עוררה עניין רב וננעלה בסוף החודש.
חסר רכיב