תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

פרשת השבוע

09/06/2021
כ"ט בסיוון תשפ"א, 9.6.2021
גיליון מס' 763
פרשת קרח
בין שקיעה לפריחה - על המופתים של פרשת קרח
מאת הרב עמית קולא, עלומים

פרשת קרח - יש בה כמעט הכל. ערעור על ההנהגה; בקשת תפקידים; קריאות לשוויון; מבחן סכום אפס; אדמה הפוערת את פיה ומטה פורח ומוציא שקדים; התעצמות אנושית והתערבות א-לוהית; תקוות; תפילות; מחלוקת ולקחים לדורות. 

משהו מן התמצית של הפרשה מצוי בשני מופתיה. בראשון, משה מבקש להוכיח את נאמנותו לדבר ה' באמצעות מופת האדמה הפותחת את פיה. אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי: וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה' (ט"ז, כט-ל) וכדברו כן היה: וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם (ט"ז, לא). 

לכאורה מ.ש.ל. מה יש להתווכח עם המופת המובהק הזה? מעתה ברור – ה' שלח את משה. הוא עשה את כל דבריו - כולל את בחירת אהרן לכהן - על פי דבר הא-ל. המערערים על בחירה זו הינם מנאצים את ה'. והנה מתרחש הבלתי צפוי – העם לא משתכנע, ממשיך להתלונן ולהאשים את ההנהגה בשחיתות: וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה' (יז,ו). 

מה חושבת לה העדה? מנין העוז להמשיך ולשחק באש [הלא המגפה עומדת מעבר לפינה]? ובעיקר – איך מחציפים מבע לאחר המופת המושלם? השאלה מתעצמת לאור העובדה שהניסיון האחר - מופת המטה הפורח - מצליח. מופת זה אמור להכריע בשאלה מי הקדוש? מיהו בחיר ה'? כך מורה הא-ל בדבר תכלית המופת: וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם (יז,כ). 
כשמתברר כי מטה אהרן הוא המטה היחידי הפורח, אין מתלונן, אין מערער והדין מתקבל: וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים: וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי ה' אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ (יז,כג). 
קבלת הדין גמורה. רואים את התוצאה ולוקחים איש מטהו. אין דיבורים על זיופים. אין הטחה נזעמת של המטות ארצה: "וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ" (שם,שם). 

מה ההבדל בין שני המופתים? מדוע הראשון לא הכריע, לא שכנע את העם בדבר צדקת מנהיגותו של משה ובחירתו של אהרן – ואילו מופת המטה הפורח עושה את העבודה? אפשר שביקשה התורה לרמוז שאין מחלוקת נפתרת באלימות. נס בו שוקעים אנשים באדמה, אין לתת לו מנדט להכריע. נראה שיש כאן הערה חברתית הגונה. אבל הלא, בפשטות, הנס של 'היפערות הבולען' - מאיים יותר ומרתיע יותר - ודווקא אחריו ממשיך העם את תלונתו? (כדי למצות את המשמעות יש לעיין בכל רבדיה של הפרשה. אבל נותרו לי רק מאה מילים...) 

הדרישה של קרח ועדתו חשפה ציפייה הקיימת בקרב העם למנהיגות רלוונטית – כזו הקרובה לעם, מבינה את שיחו ומסוגלת לסלול לפניו דרכים גם לעבודת ה' ולקרבתו. הנחת היסוד של תובעי השינוי היא שהמנהיגות הישנה (משה ואהרן) אינה מתקשרת עם הדור הצעיר ההולך ומתגבש, אינה דוברת בשפתו. הדור החדש זקוק למנהיגות צעירה המשותפת איתו ברעיונות - התוססת בעצם חידושה וצעירותה. בקשה כזו יש בה אותנטיות שאין לבטלה כלאחר יד. אי אפשר לטאטא את הדרישה למנהיגות אחרת אל מתחת לשטיח או לקבור אותה באדמה. היא תצוץ ותופיע, תקשה ותניף ראש מרדני למרות האיום והפחד. נס המטה - בו העץ היבש, הזקן והנוקשה, השוהה לילה אחד לפני ה' - מתרענן – לחלוחית של חיות נמסכת בו, ועם לבלובו מוציא פרות חדשים - מלמד - שלא כל צעיר הוא חדשן ולא כל זקן הוא טרחן. הרעננות והחדשנות, חיפוש התסיסה הרוחנית המתעוררת, אינם נחלתם של צעירים בגיל אלא של צעירים ברוחם. 

החשיפה הזו שהמנהיגות הישנה יכולה להתחדש ולהפריח פירות שיהיו טעימים גם לאנשי הדור החדש – היא המופת המשכנע. היא מְרַצָּהּ את המנהיגות בעיני העם ומובילה אותו חזרה לדרך המלך.








הרב עמית קולא, רב קיבוץ עלומים, מלמד באוניברסיטת בן גוריון, 

 במכינת צהלי ועוד...





כדי לקבל דף פרשת השבוע בדואר אלקטרוני, יש לשלוח הודעה אל: webmaster@kdati.org.il 
 ולרשום subscribe בשורת הנושא. כדי להפסיק, יש לכתוב unsubscribe בשורת הנושא.  
תגובות למאמרים וכן הצעות לכתוב מאמרים, יש לשלוח אל: amudim@kdati.org.il
חסר רכיב