נכתב ע"י ניר עציון
נעם שלי, ילד שלי, אהוב שלי, אור שלי,
המילים נעתקות, הלב מסרב להאמין. איך אפשר להיפרד מילד כזה, שכולו טוב ואור? איך אפשר להיפרד מאור כזה, מנשמה טהורה כל כך?
מרגע שנולדת, כל חדר הואר בנוכחותך, האוויר נעשה קל יותר כשנכנסת. זכיתי לראות אותך גדל, פורח, לומד ומתפתח לאיש המדהים שהיית.
צפיתי בהערצה באהבתך האין־-סופית לרווית, באבהותך הנפלאה לנכדינו היקרים – תום, יולי, יונתן וים. איך הצלחת להעניק לכל אחד מהם בדיוק את מה שליבם נזקק לו.
היית אח מסור ואוהב לזיו, איל ומתן, וידעת איך להתחבר לכל אחד מהם בעולמו הייחודי. היית נכד רגיש ומלא אהבה לסבא וסבתא. היית מרצה מחונן ומעורר השראה לאלפי תלמידיך, ובו בזמן, תלמיד נצחי בעצמך. גם אני למדתי ממך כל כך הרבה.
הסתכלתי עליך בהתפעלות ובגאווה עצומה. איזו מתנה וזכות אדירה נפלה בחלקי להיות אמך.
רבים אמרו לי אתמול ששוחחו אתך רק הבוקר, וגם אני. תהיתי, עם כמה אנשים הספקת לדבר בין הסעת הילדים לבית הספר לנסיעה לאוניברסיטה.
אבל כזה היית, נוכח, קשוב, מחלק את ליבך לכל אחד.
האם היית טוב מדי לעולם הזה, נעם שלי?
קשה לי לסדר את המחשבות, לתפוס את גודל האובדן. חבל שלא השארת לנו מילים, כי הרי אתה היית מיטיב מאתנו לכתוב הספד מרגש כל כך עבור עצמך, לומר את אשר על ליבנו.
אני מודה לך על שבחרתם להקים את ביתכם קרוב אלינו, ומבטיחה לך שנשתדל לעזור לרווית ולילדים לקום ולהמשיך לחיות בטוב.
אנחנו אוהבים אותך לנצח, נעם שלנו.
אמא