נכתב ע"י שדה אליהו
יהודית אשת נעוריי, אהובה שלי,
הכרתי אותך לפני יותר משישים שנה בשירות הצבאי בשבטה. היית חובשת קרבית ואני בסגל בית ספר למכי"ם. הייתי אחראי על הספרייה והכרתי חיילת שוחרת ספרים. מנעורייך היית בולעת אותם, מדפים שלמים. הכרתי חיילת רחבת אופקים. בכל פורום שהשתתפת בו, היה לך מה לומר, להשפיע, לכוון, לעמוד על האמת שלך.
לתומי חשבתי שהקיבוץ יהיה לך טבעי, אולי מפני שהיית בוגרת מקווה ישראל, אבל השנים הראשונות היו לך קשות. עבדת במקומות שונים, ובכל משימה חתרת לשלמות, למקצועיות.
לימים הגעת להוראת עברית באולפן, ללא שום הכשרה והצלחת בגדול, ומשם המשכת לבית הספר היסודי. מורות מנוסות באו ללמוד ממך איך את כובשת את לב הילדים ולב ההורים. בשלב מסוים הבנת שאם זאת השליחות, צריך להשקיע בלימודים. כדרכך, גם פרק זה סיימת בהצטיינות.
היה לך לב גדול לכולם, אך לעצמך דאגת פחות מדי. האמנת שזאת השליחות שלך.
נוחי בשלום, עכשיו כבר מותר לך.