נכתב ע"י קבוצת יבנה
בראש השנה למדנו על שרה וחנה – קראנו "וה' פקד את שרה כאשר אמר", והפטרנו ב"כי פקד ה' את חנה". סיפורן של העקרות הנפקדות, של הגורל המתהפך, של המציאות המשתנה מקצה לקצה, נבחר על ידי חז"ל לעמוד במוקד של תפילות ראש השנה. ואותה חנה, כך קראנו רק לפני שבוע, עומדת ומכריזה בתפילתה – "ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל".
חנה שלנו, ונראה לי שכל אחד ואחת מהעומדים כאן חש כרגע בגופו עד כמה "שלנו" היא היתה, ראתה בחייה עולם בנוי וחרב ובנוי, חוותה בגופה איך ה' ממית ומחיה, ירדה עדי שאול ואף עלתה ממנו. כמו לחנה המקראית, גם לחנה שלנו היו ששה ילדים. גם היא קראה לאחד מהם שמואל. כמו חנה, גם היא סרגה לכל תינוק "מעיל קטון" ולאחרונה אף ראינו איך "שפתיה נעות" וקולה בקושי יישמע.
העיניים של חנה קרנו לכל מי שהביט בה. עין טובה, עיניים טובות, ודוק של עצב נסוך עליהן. נפשה הגדולה לא שכחה ולא סלחה, ויחד עם זאת יצרה ושמחה – ברכה על הטוב בלי למחות את הרעה, קוננה על הרע בלי לשכוח את הטובה. מתיקות של עוגת לייקח עם מרירות של הערה צינית, גרבי תינוק סרוגות משמחות, בצד זיכרון כואב ונוכח לאלו שהלכו. מעטים הם האנשים שנשמתם כה גדולה, מעטות הן הנפשות שיכולות להימתח עד כדי כך, שמסוגלות להכיל כזו עצמה של "גם וגם". "אשרי עין ראתה כל אלה", נאמר מחר בבית הכנסת. אשרינו שזכינו לראות.
באחד השיעורים בבית סביון, לפני כמעט עשור, הגענו לפסוק – "לָמָה אֱלֹהִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח יֶעְשַׁן אַפְּךָ בְּצֹאן מַרְעִיתֶךָ (תהלים עד, א), ושרה סיננה – "אני עדיין זוכרת את הריח". וחבורת ניצולות השואה שישבה סביב השולחן במבואה בבית סביון צללה לוויכוח סוער על אמונה לאחר השואה. לא ויכוח למדני של מורים ורבנים, עם מקורות מפולפלים ודיונים פילוסופיים שלא באמת מבינים דבר. אלא בגוף ראשון, מאלו שסימן השאלה הבלתי נתפס הזה חקוק בגופן ממש. וחנה, כדרכה, הטיחה מילים חמורות כלפי שמיא. וכשאחת החברות נחרדה ממנה ואמרה – "חנה, איך את מדברת? אנחנו יהודים מאמינים" ענתה לה חנה תשובה מצמררת היורדת עד התהום – "בגלל שאני מאמינה בו, אני לא משקרת לו". כדברי הגמרא ביומא (עט:) "מתוך שיודעין בקב"ה שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו".
חכמים כינו את זקני ישראל "עיני העדה". העיניים המאירות של חנה, נוכחותה של זקנת השבט, הייתה לכל אחד ואחת מאיתנו כעוגן איתן. חנה נפטרה זקנה ושבעה, ואנו נותרנו כעיוורים הממששים באפלה. העוגן ניתק, הים סוער, וכמו שנקרא מחר בצהרים – נראה ש"האנייה חישבה להישבר".
היום ערב יום הכיפורים. 80 שנה חלפו מאז שחנה ושרה צמו שם במחנה המוות, יום ועוד ויום ועוד יום בגלל קלקול החשבונות, מאז שאמרו לריבונו של עולם – "צמנו שלושה ימים, בבקשה ממך עשה שאחד מהם יהיה באמת יום הכיפורים". חנה ושרה, הנאהבות והנעימות, בחייהן ובמותן כמעט ולא נפרדו. לפני 4 שנים בדיוק נפרדנו משרה בערב ראש השנה. רגע הבשורה והפרידה של חנה משרה בשעת בוקר מוקדמת של שבת, היה הרגע העצוב ביותר שעמדתי בו בימי חיי. צעקותיה של חנה מאותו יום מר ונמהר עוד מהדהדות בעולם, אף שאין קולן נשמע. אלף שיעורים אנחנו יכולים ללמוד מחנה ושרה. הלוואי שנזכה ללמוד מהן על כוחה של אהבת אחיות, על חשיבותה של אחווה.
אחרי השבר הגדול מבקש הנביא ישעיהו לעודד את ישראל – "שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה". חנה, מאור עינינו, שאי עיניך – מאות עיניים מבכות כאן הבוקר את לכתך. בעוד ימים ספורים נמתח את נפשינו כמו שלימדת אותנו ועל הדשא הזה ממש נרקוד עם ניבה וגל – כמו באותו פיוט של ראש השנה, כמו בסיפור חייך – "עין במר בוכה ולב שמח".
נושא את עיני לרבים שבאו ללוותך בצעדה האחרונה. ההפך הגמור מהצעדות הנוראות שצעדת. מביט בפליאה במשפחתך הענקית, מביט בהערכה בקיבוץ שבנית, מביט בתודה במדינה שהקמתם.
ערב יום כיפור תשפ"ד, בקבוצת יבנה לא נותר אף אחד עם מספר על היד.
הרב אילעאי עופרן