נכתב ע"י מודיעין עילית/ראש צורים
דוד גדל במשפחה חרדית והתחנך במודיעין עילית. למד בה בבית ספר יסודי וב"ישיבה קטנה", והמשיך את לימודיו התורניים ב"ישיבה גדולה" בירושלים. שקד על תלמודו ועסק בתורה. ניחן בחוסן פנימי ובכוח רצון יוצא דופן, וכשהציב לעצמו מטרה, פעל ככל יכולתו כדי להשיגה. למשל, כאשר שאף להתקבל לישיבה מסוימת, למד לילות כימים ושינן סוגיות בגמרא כדי לעבור בהצלחה את בחינת הכניסה. בנחישות הגיע להישגים ועמד במשימות שהוטלו עליו.
חבריו מספרים שהיה סמל לשמחת חיים, והשרה אווירה נעימה על סביבתו. בלט בחוכמתו, בחדות לשונו, ובכל סיטואציה חברתית ידע לומר את המילים הנכונות והמדויקות. תמך בחבריו, עודד אותם והיה קשוב להם. סיפר חברו: "דוד היה האדם היחיד שהרגשתי בנוח לספר לו על עצמי הכול. הייתי מתקשר אליו, והוא תמיד הקשיב לי, גם אם זה היה באמצע הלילה".
בהיותו בן תשע-עשרה עבר לגור ביישוב נחליאל, יישוב בעל אופי חרדי לאומי באזור מטה בנימין, ועבד שם בחווה חודשים אחדים. אז גמלה בו ההחלטה להתגייס לצבא, ובמיוחד רצה לשרת בחטיבת "גולני". אמרה אימו: "אני מכירה אנשים שגדלים על גולני מגיל אפס. דוד לא גדל ככה, אבל רצה בכל מאודו ללכת לשם, ואף השיג זאת". בשיחה עם חבר, שפקפק בבחירה שלו במסלול קרבי, אמר: "אני הולך להציל את עם ישראל, ואם נגזר עליי שלא אחזור, כך יהיה".
ביום 17.8.2022 התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בגדוד 51 של חטיבת גולני. לאחר הטירונות וחודשי ההכשרה, שבהם בא לידי ביטוי גם החוזק הגופני שאפיין אותו, שובץ לשרת במוצב כיסופים בגבול עזה, ואבטח עם חיילי הגדוד את קיבוץ כיסופים הסמוך לו. התמחה בתפעול מקלע מסוג "מאג".
במהלך שירותו שמר על קשר חם ואוהב עם הוריו, אחיותיו, אחִיו וסבתו. אימו נכחה בטקס ההשבעה שלו לצה"ל, שהתקיים ברחבת הכותל המערבי בירושלים. דוד שמר על קשר גם עם חבריו מהישיבה, ואף הרב מהישיבה הקטנה היה איתו בקשר רציף לאורך השנים ותמך בו.
מאז גיוסו לצה"ל הסתייע דוד בעמותת "עושי חיל", בעזרתה הצטרף למגורים בדירת שותפים בקיבוץ הדתי ראש צורים שבגוש עציון. התיידד עם שותפיו לדירה ויצא איתם לבילויים. נוסף על כך, התארח אצל משפחה מלווה באותו קיבוץ, משפחת יעל וגיל רוזיאביץ, והפך בן בית אצלם.
את ראש השנה תשפ"ד חגג עם משפחתו במודיעין עילית. בערב שמחת תורה תשפ"ד, יום שישי, כ"א בתשרי, שהה בבסיס וחגג עם שאר החיילים.
בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.
באותו זמן עמד דוד על משמרתו בשער מוצב כיסופים, במשמרת שהחלה בשעה ארבע לפנות בוקר, והייתה אמורה להסתיים בשמונה בבוקר. עם תחילת ירי הרקטות מרצועת עזה דיווחו התצפיתניות מהחמ"ל על עשרות מחבלים חמושים העושים את דרכם לשער המוצב. כך מצא עצמו דוד לבדו, ראשון בקו האש. אחת התצפיתניות יצרה איתו קשר והורתה לו להיכנס למיגונית או לחמ"ל כדי להגן על עצמו. הוא השיב לה: "התפקיד שלי להיות פה ולא לברוח", וכשהיא התעקשה הוסיף: "אני נשאר פה להגן על המוצב, להגן על עם ישראל".