נכתב ע"י עין צורים
אבא נולד בגרמניה למשפחה יקית שורשית, דתית וציונית. בגיל ארבע עלה עם משפחתו לארץ, התחנך בתנועת בני עקיבא וכבר בצעירותו הקדיש את מרצו לנושאים שהעסיקו אותו כל חייו: ספרות, תיאטרון, תרבות וחינוך.
בגיל 16 הודיע אבא להוריו שהוא עם בית הספר גמר. הוא עבד כספרן בספרייה העירונית תל אביב ובגיל 17 עלה עם גרעין ה' של בני עקיבא "להחזיק את ביריה". בביריה פגש לראשונה את אמא, טובה טברסקי (בספרייה, כמובן), קשר שהבשיל לנישואים של קרוב לשבעים שנה.
ב־1947 עלה אבא להקים את עין צורים בגוש עציון. בעת מלחמת השחרור נשלח כשליח התנועה לכהן כקומונר בני עקיבא בתל אביב, וכך ניצל מהשבי הירדני.
מיומו הראשון בקיבוץ שימש אבא כ"שר התרבות" - פזמונים, מקאמות, מחזות קצרים שהציגה הלהקה הקיבוצית בכל הזדמנות: מסיבות, חתונות, חגים, וגם מעל בימות חובבים ברחבי הארץ, יישובי עולים ומעברות ובקיבוצים השכנים.
ידועה במיוחד אהבתו הגדולה לאלתרמן ומומחיותו בנושא, עד שמכל רחבי הארץ היו מתקשרים אליו לבקש מידע, והוא היה שולף אותו בלי מאמץ. מומחיות זו הביאה אותו לנהל את מרכז אלתרמן באוניברסיטת תל אביב, ולנהל במשך שבע־עשרה שנה את ספריית ניסן נתיב, ועוד. הוא יצר קשרי ידידות עם שחקנים צעירים וותיקים, והתכתב עם נעמי שמר, דן אלמגור, מירה מאיר ועוד רבים וטובים.
אבא גם היה מורה לעברית ולספרות בחברת הנוער ובאולפן, תמיד מקורי, מרתק ויצירתי. הוא שירת כקצין חינוך של הנח"ל ועבר בהיאחזויות השונות, הקריא לחיילים מחזות וסיפר סיפורים, הקים להקות ועשה חיים.
אני צריכה לסיים ומרגישה שלא הצלחתי להגיד אפילו מקצת שבחך, אבא, ושאני חוטאת לחלקים שלמים בביוגרפיה שלא הצלחתי להזכיר. היית 'ילד' נצחי, על הטוב והרע שבכך, אבל כל כך כל כך מיוחד ומלא כרימון. רחלי ואני זכינו לגדול בבית יוצא דופן. אתה ואמא הקמתם קן משותף רחב אופקים ומלא שאר רוח, עולה על גדותיו ביצירה, בעשייה, באהבת אדם, ובאהבה אלינו, הבנות והנכדים. באמת שזכינו.
רונית פורטן־אילן