נכתב ע"י בארות יצחק
ה' נתן..
סוקו,
כאן, ליד בית הכנסת שלנו, אנחנו נפרדים אחרי שישים שנות חיינו המשותפים.
בית הכנסת היה חלק בלתי נפרד מחייך, ככתוב בקהלת: "את הא־לוהים ירא ואת מצוותיו שמור" – זה היית אתה!
כנראה שעליך כתב ר' נחמן: "אם רוצה - עושה, ואם לא רוצה – לא עושה".
הרגלת את עצמך שלא לרצות את מה שאתה לא רוצה – זה אפילו הרגיז מדי פעם, אבל רצונו של אדם – כבודו, כי אדם קרוב אצל עצמו, כדברי הסנהדרין. בזה בחרת וכך עברו חייך, ואין להתווכח.
וכאשר יגורת – בא לך. בזמן האחרון הדאגת אותנו מאוד. מצב בריאותך התדרדר בכזאת מהירות.
היית מורדם ומונשם, ונפלת לידיהם המסורות של מלאכי טיפול נמרץ בבית חולים 'השרון' ו'בית רבקה' והם נלחמו עליך – פשוט נלחמו! ואתה החזרת מלחמה. עוד בטרם הספקת לצעוק ולהתפלל ולקרוא לקדוש ברוך הוא "ה', רפאני וארפא" – נגאלת, וה' לקח!
היית – אני לא מאמינה שאני מדברת עליך בלשון עבר – נושא הדגל של מצוות כיבוד הורים במשפחתנו, אחת המצוות החזקות שלך, שאותה העברת בקנאות לשלושת בנינו, כלותינו ונכדינו במשך שנות חייך.
גדולה מצוות צדקה כנגד כל המצוות – קיימת ועשית. במסכת ברכות נאמר "יסורין ממרקין את כל עוונותיו של האדם". זו תהיה נחמתנו.
עליך, סוקו, יש עוד הרבה לספר, אבל תמיד ביקשת שאני אקצר.
במעט היכולת שלך לדבר, בשפת השפתיים, ביקשת "הביתה"! החזרנו אותך, סוקו, אתה שוב בבית.
אנחנו נמשיך ונאמר איש אל אחיו חזק! ונס יגון ואנחה.
נוח בשלום, חייל שלי, נלחמת מספיק.
אשתך, נורית סוקו