נכתב ע"י טירת צבי
ידיו של שלמה הן ידיים של איש עמל. ידיים שהגריז ושמן המכונות כבר מילאו את כל החריצים ואת טביעות האצבעות.
שלמה, בכיר הבנים שנשארו בטירת צבי כל חייהם, שנפשו היתה קשורה בנשמת אפה של טירת צבי וצמיחתה של טירת צבי הייתה חרוצה בכפות ידיו. חריצים חריצים של עמל ושל יזע, של מסירות ואחריות אינסופית.
שלמה היה בנם הבכור של מלכה ומשה גרשטיין, עוד בקבוצת שח"ל, טרם העלייה על אדמת טירת צבי. חוויות הילדות שלו שזורות בפינוי לכפר יחזקאל ובלימודים בקבוצת יבנה. שלמה הפך את טירת צבי לעיקר חייו, בה בנה את ביתו והקים עם רותי משפחה לתפארת.
בצעירותו עבד בפלחה ולאחר מכן במוסך, וכחמישים שנה ב'טיב', המפעל שהלך וגדל, הלך והתפתח יחד אתו. קשה להאמין איך אדם אחד, חרוץ ככל שיהיה, השתלט על תחום רחב כל כך של פעילות. הוא היה אחראי לתחזוקה השוטפת של המכונות והציוד המורכב; הוא הרכיב והפעיל את כל מערכות הקיטור, האוויר והמים; הוא הכניס לעבודה מכונות חדשות וליווה את הפעלתן, ועוד... שלמה נקרא לטפל בכל תקלה, בכל שעה משעות היממה. והגיע.
שלמה מצא פנאי במשך כל חייו ללמוד ולהרחיב דעת. הוא קרא המון ספרים בשקיקה, בסקרנות שאינה יודעת שובע, התלווה לטיולים עם אורי אליאב ושתה בצמא את הידע, צירף כל פיסת ידע ליריעה הגדולה של אהבת ארץ ישראל.
שלמה אהב מאד ללמוד תנ"ך וציטט בלי כל קושי פסוקים בעל פה.
בכל צילום משפחתי משותף, ניכר בעיניו המבט האוהב והמעריץ בו התבונן ברותי. ביחד הם בנו את ביתם ואת משפחתם. שלמה היה גאה בכל הישג ובכל הצלחה של כל נכד ונכדה, במיוחד בלימודים ובהתקדמות בדרגות ובתפקידים בצה"ל.
האכפתיות כלפי כל מה שמתרחש בתחומי הקיבוץ הייתה גדולה עד מאוד. הוא נאבק על עקרונותיו מתוך אכפתיות ומסירות לרעיון הקיבוצי, מעומק לבו ובכל נימי נפשו.
כפות הידיים נחות עכשיו מעמלן, על החריצים שנחרצו בהן.
תהא מנוחתך שלמָה,
דליה יוחנן