נכתב ע"י משואות יצחק
אמי היקרה גדלה בצכיה. להוריה - פרידה וחיים מתתיהו, היו משרתת ונהג. אביה היה מאוד ציוני והכין אותה ואת אחיה שמואל ז"ל, לקראת העלייה לארץ. הם למדו עברית, היסטוריה וגיאוגרפיה של ארץ ישראל. בקיץ 1938 יצאה למחנה בני עקיבא בהרי הקרפטים, שם פגשה את רחל דיין, דוד ניר, ורבקל'ה נדיבי שתבדל"א, ויחד עם עוד חברים מהתנועה החלו את צעדיהם בהכרת ערכי תורה ועבודה.
כששמי אירופה התקדרו הבינו ההורים שיש לשלוח את הילדים לישראל. שמואל הגיע לארץ חודשיים לפני אמא. ההורים ניסו אף הם לצאת בדרכים לגליות, ובלתי לגליות, אך ללא הצלחה. לאחר מאמצים גדולים וכסף רב הם השיגו רישיונות עבור אמי, שהייתה בת 13, והיא עלתה עם הבטחה שיעשו הכול כדי לעלות אחריה. שנים קיוותה שיקיימו את הבטחתם והתגעגעה אליהם. מעולם לא התגברה ממש על הפרידה מהם. מי שהביא לה מזור היה אחיה שמואל שלמד במקווה ישראל, ואליו הייתה הולכת ברגל מתל אביב בכל שבת אחר הצהרים. בתקופה זו היא גרה אצל אחת המשפחות שקלטו ילדים שהגיעו בגפם לארץ. אמא הרגישה שהמשפחה רואה בה נטל ושהיא חייבת לשחרר אותם מהאומנה, וכך היה. תוך שנה נקלטה בבית צעירות מזרחי בירושלים, שם למדה אצל טובי המורים ובהם נחמה ליבוביץ'. כאשר באו בחורים ממקווה ישראל והציעו לה להצטרף לגרעין להקמת יישוב בארץ ישראל, לא התלבטה והצטרפה בשמחה. מאז צעדה עם חבריה לאורך כל השנים מטירת צבי כגרעין משלים ועד היום במשואות יצחק.
עם פרידתנו מאמא, סבתא וסבתא־רבתא, אנחנו נפרדים ממשואות יצחק, כור מחצבתי והנרטיב המשמעותי במשפחתנו - גוש עציון, השבי ומשואות יצחק המתחדשת שקיימת כאן בגאון.
תודה לצוות הרפואי, לד"ר יעל ואורית, למירב שתמכה ועזרה, פעלה ויעצה במשך השנים ללא לאות ובכל זמן. תודה לכל החברות והחברים שהיו משענת להוריי ובשנה האחרונה לאמי. תודה מיוחדת לרבקל'ה חברתה של אמי למעלה משמונים שנה ולליאה שדאגה וסעדה את אמא בשנה האחרונה.
יהיה זכרה ברוך
בתה, חנה עמירם