נכתב ע"י טירת צבי
כשידידיה היה קטן, הוא ליווה את אביו נתן לתורנויות שבת ברפת. תוך כדי הליכה, היה נתן מברך את ברכות התורה במנגינה שהביא עמו מגרמניה: "אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה והביכורים והריאיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה"... וידידיה שומע וסופג, שומע ולומד - איך משלבים תורה עם עבודה, איך ילד קטן הופך לאדם בוגר שידיו החזקות הן ידיים של עמל, אבל לבו בבית הכנסת, בתפילות ובניגונים.
ידידיה נולד בטירת צבי. כנער היה רוכב על אופניו לעין הנצי"ב, כדי לטפל באחייניתו האהובה דפנה, וכל חייו היה לו קשר מיוחד עם ילדים ופעוטים. הוא ידע להוציא חיוך מכל פעוט שחלף בדרכו.
בסיומה של מלחמת ששת הימים טייל בשטח המלא טנקים סורים שטרם פונו. נכנס לאחד הטנקים, לחץ על מה שלחץ, הפעיל את מה שהפעיל, ופגז נורה מתוך הקנה. בנס לא נפגע איש, אבל הסקרנות של ידידיה והחושים הטכניים המעולים שלו, המשיכו להיות חלק ממנו, כל חייו.
את מרים פגש במחולה ושם נקשרו לבותיהם לאהבה ולהקמת משפחה.
ידידיה היה מפעיל הקומביין האגדי. לאחר מכן הפך לאיש האחזקה של המטבח הקיבוצי וחדר האוכל. אינסוף כלים ומכשירים עברו תחת ידיו החזקות והיציבות. בנוסף, תחזק את האינסטלציה של הקיבוץ, את מערך בלוני הגז, את הקיטור ואת תשתיות המים לאורכה של טירת צבי ולרוחבה. ידידיה לא פחד מעבודה קשה. בימים שלפני פסח היה יד ימינו של שמחה פרידמן ז"ל במטבח הגדול. החינוך הייקי שקיבל בבית הוריו, הותיר בו את חותמו. קלסרים מלאים רישומים מדויקים סייעו לגבאי בית הכנסת ולשליחי הציבור במשך שנים ארוכות.
יחסו של ידידיה היה חם ודואג, במיוחד לחברים הוותיקים. תמיד הופיע יש מאין, האיש הנכון במקום הנכון.
ידידיה היה חבר ב'חברה־קדישא' בכל לבו. הוא זכה לחגוג יום הולדת 70 מוקף בחמולה ומאושר. השנה האחרונה בחייו, למרות הקורונה, כך מספרת מרים, הייתה טובה עבורו.
משפחתו זכתה להיות עמו בשעותיו האחרונות ולהתפלל לצידו בשעת יציאת הנשמה.
יהיה זכרו ברוך, דליה יוחנן