נכתב ע"י קבוצת יבנה
חנה איננה.
הזיכרונות מציפים אותי: אני מביאה את בני השלישי לבית התינוקות בגיל חמישה שבועות, כפי שהיה אז הנוהל, ומוצאת את עצמי במקום שונה מזה שהכרתי מילדיי הקודמים. בית התינוקות שחנה ניהלה היה מעין בועה בתוך הנוף הקיבוצי. היה מותר ואף רצוי להכניס למרפסת את עגלת התינוק, אליה הוא ייכנס מדי פעם כאשר יתקשה לישון. חנה והמטפלות היו ישובות עם התינוקות הערים על הרצפה, משחקות ומדברות איתם. חנה לא הרשתה לצאת ל'סידורים' או 'ניקיונות' כאשר הילדים ערים. יותר חשוב היה בעיניה להיות עם הילדים. היא השקיעה את כל מה שאפשר דווקא בילדים הלא רגועים, עמלה להרגיע אותם והסבירה שוב ושוב לכולנו איך מרגיש הקטנטן שרק נפרד מהרחם. אם זיכרוני אינו מטעני, הייתה זו חנה שהכניסה את יומני העבודה, שבהם כתבו מדי יום, האימהות והמטפלות, איך עבר על הקטנצ'יק הלילה, מתי אמא האכילה וכמה, מתי התעורר, מתי נרדם, דיווחים על שקילות ועל טיפולים שונים. מטפלת התינוקות הייתה אוטוריטה חשובה מאד בקיבוץ של פעם. היא הייתה זו שלקחה את התינוק החולה לרופא, ובהמשך היא הייתה זו שטיפלה בו בהלנה המשותפת, בסביבות גיל שמונה חודשים.
תקופה מסוימת עבדתי יחד עם חנה בפעוטון, וחוויתי חוויה דומה של הבנת הפעוט וצרכיו, לצד הבנת הקשיים של הנשים שעבדו איתה. ממרומי גילה וניסיונה בגידול ילדים, גם ילדיה שלה, היא ידעה להמליץ על דרכים להתמודדות עם קשיים שונים. דע עקא, זכור לי גם שהיה לה קשה מאוד לעבור ימי עבודה "לחוצים", שבהם היו חסרות חברות לצוות, עקב מחלה או תוכניות אישיות. שעות רבות הושקעו בארגון יום העבודה, וכואב לי להיזכר במתחים האלה.
לעתים היינו סועדות יחד ארוחת בוקר באותו שולחן בחדר האוכל. בהזדמנויות אלה חנה הייתה אשת שיחה נעימה, וזכיתי לשמוע ממנה כמה וכמה עצות טובות, שנבעו מהתבוננות שלה בחברים ובעיקר בחברות, ובהתייחסות לקשיי הגיל השלישי. כך היה גם בנושא טיפולי פדיקור, מקצוע שבו התמחתה בשנים מאוחרות.
זוהי חנה ז"ל עבורי.
יהיה זכרה ברוך
יסכה כוכבא