נכתב ע"י ניר עציון
אבא נולד בפולין למשפחת חסידי אמשינוב. הוא נולד כפג ואחיו התאום לא שרד, מה שהֵריץ את אמו לרבי לבקש ברכה. הרבי יעץ להוסיף 'חיים' לשמו, ואכן זכה אבא לחיים ארוכים. בילדותו, עזר לאביו בעבודה במאפייה שהייתה בבעלותם. את שנות נעוריו בילה בתופת השואה, שרד את המחנות הקשים ביותר, ובתום המלחמה, כנער צעיר, מצא את עצמו בודד. שריד יחיד מכל משפחתו.
למזלו, צוּרף אבא לקבוצת ילדים שהועברה לאנגליה. הם חולקו למסגרות חינוכיות על פי ההשתייכות הדתית, ואבא נשלח לישיבה בגייטסהד. השהות בישיבה החזירה אותו לזיכרונות הילדות והוא החליט להמשיך את המסורת הדתית של בית אביו.
באותו זמן איתר אבא שני דודים שעזבו את פולין לפני המלחמה - האחד לישראל והשני לברזיל. בעצת הדוד מישראל, הוא נסע לברזיל, שהייתה בשבילו רק תחנת מעבר למקום שאליו רצה להגיע באמת - ישראל. וכך, בזמן המתאים כשהוא כבר בעל משפחה, הגענו לישראל.
עלינו לקיבוץ עין כרמל, בהכוונת השליח מטעם תנועת העבודה. אבא ביקש להסתיר זאת, כי לא נאה לבעל תפילה לגור במקום שאינו שומר מצוות. כשהסוד דלף אמר גבאי לו בית הכנסת "אין לך מה להתבייש כי הישיבה בארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות, ואם תצליח להכניס גם קצת יידישקייט במקום, שכרך גבוה יותר". ואבא, אכן ניסה להקים בית כנסת בקיבוץ, אך ללא הצלחה. בהמלצת חבר קיבוץ, שהיה אדם זקן ושומר מצוות, הגיע אבא לניר עציון, שם סוף סוף מצא בית.
בתחילה עבד בבננות, ובסוף עבר לקונדיטוריה שהחזירה אותו לריחות המאפים של ילדותו, כמעין סגירת מעגל.
בבית הכנסת היה אבא בין הבאים הקבועים. השתתפותו בשיעורים עם הרב החזירה אותו לימי הלימודים בגייטסהד.
סגירת בית הכנסת בגלל הקורונה דרדרה מאוד את מצבו המנטלי, אך הוא התנחם בביקורינו, ולמרות הדמנציה, במעט המילים שעוד דיבר, הצליח לומר לי שהדלת שלו תמיד פתוחה לפניי.
וכעת לא נותר לנו אלא להתפלל ששערי השמים יהיו פתוחים לפניו לקלוט אותו למנוחה נכונה ושיהיה מליץ יושר לכל עם ישראל.
בתו, אסתר