נכתב ע"י שדה אליהו
סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ...// מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ...// מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה... וגם: לַכֹּל זְמָן...
כך נקרא בקהלת. הגיע זמנך חנה. הגוף דעך לאטו, הנשמה נסקה למרום, ובתוך ימי המועד היא שבה אל מקורה, אל מתחת לכסא הכבוד, ואת המספד והדמעות החנקנו עד לאחרי מצוות השמחה. אני נפרדת ממך, חנה, בשם הקבוצה – קבוצת שדה אליהו וקבוצת 'אריה', שאת ואריה אישך הייתם בין מייסדיה. אני נפרדת ממך בשם קבוצת 'סייפן-ורד', קבוצת הילדים שחינכת באהבה ובמסירות.
בהיותך נערה צעירה נסחפת וטולטלת מהקן המשפחתי אל העולם שסער אז, ערב מלחמת העולם השנייה. בגיל 16 עלית ארצה, ובמשך שנתיים התחנכת במוסד 'אהבה' שבקריית ביאליק. משם בחרת להצטרף לשדה אליהו, והיית מראשוני האיטלקים שהצטרפו לייקים המייסדים.
מן השילוב הזה צמחתם את ואריה כזוג, והקמתם משפחה לתפארת, גדולה במיוחד, שהייתה אז חריגה בנוף הדמוגרפי. זכית לנכדים, לנינים ואף לחימשים. ראית בהקמת משפחה גדולה מטרה נעלה, אך לא בלעדית. התמסרת גם לעבודה החקלאית בכרם, לעבודת החינוך בבית הילדים, לעבודות השירות במכבסה ובמחסן וליצירה המשותפת בקיבוץ. דבקת והאמנת בכל לבך בחיי השיתוף בדרך התורה והעבודה. חיית אותם בצניעות, ברגישות לזולת ובמעשים של חסד. עינייך היפות היו מצטעפות דמעה בנקל, אך גווך הזקוף, האצילי, לא התקפל, גם כשהשכול והצער פקדו אותך - קודם רפאל ואח"כ דנה, וגם סלעית. הצרות שניחתו עלייך חרשו בך קמטים, אך לא שברו אותך עד עפר. תמיד היה שמור אתך חיוך של חן לכל אדם, גם אם העין לחה בדמע. גם כשתש ממך הכוח לדבר, עדיין חייכת לכל חבר. זכית להיפרד מהעולם בערב חג, כשכל ילדייך סביבך. בעודך מחייכת נשמתך עזבה, ועלתה למרום לפגוש את מי שלא זכה להיות כאן לצדך.
היי נא מליצת יושר בעבור כולנו, ובקשי נא מעושה השלום במרומיו, כי ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל.
יהי זכרך ברוך.
מרב פלק