אשר ז"ל נולד בי"ט בכסלו תרצ"ו (1935). הוריו, אפרים ועליזה אלדובי, אנשי תורה ועבודה שעלו ארצה מפולין, היו מחלוצי תעשיית הברזל בארץ. וכמדומה, משהו מחוזקו של הברזל נוצק באישיותו של אשר, יחד עם חלוציות וציונות יוקדת, אהבה עזה לארץ, חזון ויכולת ראייה למרחק, כושר מנהיגות וניהול ואהבת חכמה ודעת.
אשר התחנך בירושלים בבית הספר 'מעלה', היה פעיל ומרכז בתנועת 'הצופים' הדתיים, וב- 1954 הגיע כנחלאי ל'לביא' עם גרעין "הצור".
אשר למד כלכלה וסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית, שם הכיר את מרים, והקים עמה בית לתפארת. תחילה יצאו לשליחות ציונית בדרום אפריקה, שם באו לידי ביטוי כושר מנהיגותו ויכולתו החינוכית. עשרות משפחות שעלו משם ארצה זוקפות זאת עד היום לפעילותו החינוכית והציונית הנלהבת של אשר.
מיד לאחר מלחמת ששת הימים שבה המשפחה ללביא, ואשר מיד נרתם למשימות חינוכיות וכלכליות מגוונות במשק. הוא הדריך את הצעירים, הרביץ אהבת הארץ בקבוצות של אולפני עולים, ובו בזמן מילא גם מגוון תפקידים ציבוריים מרכזיים: גזברות, ריכוז משק, ניהול הנגרייה, ניהול החממה הטכנולוגית ב'צמח' ועוד. הלהט הציוני שלו בא לידי ביטוי בפעילותו במישור לאומי רחב יותר - הוא פעל רבות להקמת קיבוץ 'בית רימון', סייע מקרוב לראש צורים ולמעלה גלבוע, והקים ב'לביא' את ענף הבקר במטרה לשמור על אדמות הלאום.
לא רק איש עבודה היה, אלא גם אוהב דעת, רחב אופקים ואיש ספר. חיבה יתרה הייתה לו לתנ"ך, ובמיוחד לפרקי ההתנחלות ולנביאים ראשונים. אהבתו העזה לארץ ישראל הביאה אותו, בלי גוזמה, להכיר לפרטי פרטים כל יישוב בארץ, כל משעול, כל הר, כל מעיין או חורבה במקום נידח. מתוך אהבה זו, עם פרישתו לגמלאות הוא בחר להוסיף לעצמו תואר בלימודי ארץ ישראל, והתעקש לחפור במו ידיו ממש את הארץ ועתיקותיה, שכם אל שכם עם צעירים בגיל נכדיו.
אך אהבתו הגדולה הייתה למשפחתו הענפה שהקים יחד עם מרים. בחכמת אב ומחנך ידע לטוות קשר חם ואוהב עם הילדים, עם הנכדים ועם הנינים, והם מצדם אהבו אותו אהבת נפש, כפשוטו, בקשר מופלא ונדיר.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
