עומדים אנו כולם כאן בהלם ובתדהמה, ויותר מכולם, אנחנו בני המשפחה, המומים וכואבים.
צור ואני חלקנו יחד חיים משותפים במשך 25 שנים.
קשה להיפרד, וקשה למצוא מילים שיביעו את מה שהלב מרגיש בשעה כל כך קשה.
צור, היית אדם דאגן. דאגת לילדים, היית להם אבא דואג ומסור. השתדלת לדאוג לכל צורכיהם, מתוך חום ואהבה. ידעת להיות להם אוזן קשבת, וביחד טיפלנו, גידלנו וחינכנו אותם.
היו לנו בחיינו המשותפים עליות ומורדות, תקופות טובות יותר וטובות פחות, אבל שנינו השתדלנו לעשות את המיטב, גם בימים קשים. שנינו השתדלנו לקבל כל קושי באהבה, והשתדלנו לזכור כל הזמן שהילדים שלנו והבית שבנינו בעבורם, הם העיקר, הם במרכז, ואנחנו סביבם.
צור, היית מסור לכל עבודה שעבדת בה, ותמיד נתת מעצמך מכל הלב ולא התלוננת. עבדת ברצינות ובאחריות, ובזמן שדאגת לילדים ולעבודה, ניסיתי אני לדאוג לך, לטפל בך כמיטב יכולתי.
עכשיו, כשנלקחת מאתנו באופן פתאומי כל כך, מה נותר לנו לבקש? על מה נתפלל?
אני מבקשת ומתפללת, שעכשיו, כשאתה נמצא בעולם שכולו טוב, תבקש רחמים מהקדוש ברוך הוא עלינו, על המשפחה שלנו, על הילדים הנהדרים שגידלנו ביחד, שתבקש מהקב"ה שייתן לנו את הכוחות שאנו כל כך זקוקים להם כדי להמשיך בחיים.
יהי זכרך ברוך.
רויטל הראל
