אמא, תראי, כולם כאן באו ללוות אותך בסוף ה'טיול...' ככה התייחסת לסרטן. התעקשת שזה מסע, ולא מלחמה. ובמסע שלךצעדת לאט לאט, יום אחר יום עם הרבה עזרה ואהבה של הרבה אנשים טובים.
תראי את כל המשפחה והחברים שהגיעו לניר עציון, בדיוק כמו שאהבת, והפעם כולם כאן בשבילך, לתת לך את הכבוד האחרון. שני הדברים שכל כך אפיינו אותך היו המשפחה והנתינה ללא תנאים וללא חשבונות. היה חשוב לך שנהיה כמה שיותר ביחד, בעיקר סביב השולחן, או הכי טוב בעוד טיול שניסית ליזום,לפעמים זרמנו, לפעמים פחות.
הבקשה האחרונה שלך הייתה, שכולנו נאכל אצלכם את ארוחות החג, גם כשכבר לא יכולת לשבת אתנו. זה מה שהחזיק אותך - שראית את כולנו סביב אותו שולחן, שונים אבל מאוחדים. זה היה הכי חשוב לך.
אמא, אני מנסה לנחם את עצמי בכך שהלכת מאתנו כשאת יושבת בחדר שלך, בכורסה שלך, ומסביבך המשפחה האהובה שלך.
הספקנו להיפרד, ואז חיכית עוד קצת לאחותך הגדולה שתגיע, ואז החלטת שזהו, מספיק לסבול.
אמא, תודה על נתינה אין סופית. תודה שהיית לאבא החברה הכי טובה. אני מבטיח שנעשה הכול כדי להקל עליו. תודה שהיית הסבתא הכי טובה שיכולנו לבקש לנכדים שלך.
סליחה שלא ידעתי להביע את האהבה במילים ברורות, סליחה שלא הייתי יותר כשהיית צריכה.
אני בטוח שתמשיכי להשגיח עלינו מלמעלה, ואנחנו נשתדל להמשיך את הדרך שלך עם אבא כאן למטה.
בנך,
דורון
