נכתב ע"י עין הנצי"ב
אבא יקר,
נולדת בשנת 1924 בעיר סארבריקן שבגרמניה להוריך, שמעון וקלייר. ילדותך עברה עליך בנעימים עד עליית הנאצים לשלטון. אחרי ליל הבדולח סולקת מבית הספר, ואז החליטו הוריך לשלוח אותך לבית ידידים בפאריס. משם עברת לדרום-צרפת, והצטרפת להכשרה של תנועת הצופים הדתיים בניהולו של שַמוֹ הָמֶל.
לבסוף הוחלט לסגור את החווה ולהבריח את הצעירים שהיו בה דרך הפירנאים לספרד.
כולנו מכירים על בוריו את סיפור מעבר הפירנאים שהשתבש, ואת דבר נפילתך לתהום בעומק של 400 מטרים. נפצעת קשה, ורק בעזרת חבריך ובזכות כוח הרצון האדיר שלך, נחלצת מהתהום והוּבלת לבסוף אל בית חולים בספרד. נותרת נכה לצמיתות בגופך, אך בריא ומלא חוסן בנפשך.
ב-1944 עלית עם חבריך לארץ, והגעת לדגניה ב' במסגרת קבוצה מעורבת של צעירים דתיים וחילוניים. לאחר מכן הצטרפת לקבוצת "אמונים" שבנחלת יהודה, וכעבור שנתיים עלית להתיישבות בעין הנצי"ב.
את אמא הכרת בלילה של שמירה משותפת, ומאז לא נפרדו דרכיכם. יחד הקמתם משפחה לתפארת, עם בנים, נכדים ונינים - כן ירבו. 64 שנים של שותפות מופלאה, של הערכה הדדית ושל אהבת אין-קץ.
תעצומות הנפש המיוחדות שלכם נתגלו ביתר שאת עם פטירתו של בנכם הצעיר - אחינו שאול האהוב והיקר. הכאב היה גדול והגעגועים אליו לא פגו, אך אתם קמתם על רגליכם והמשכתם בחייכם באומץ ובנחישות יחד עם כל המשפחה.
אבא,כל ימיך חיית בקיבוץ מתוך אידאולוגיה ותחושת שליחות. אמך רצתה שתהיה רופא או לפחות מהנדס, אך אתה בחרת להיות מסגֵר - איש עמל ומלאכת כפיים. היית "איש המים" של הקיבוץ: הִנחת צינורות, תיקנת פיצוצים, שאבת מים מן המעיין, מדדת משקעים וטמפרטורות.
גם בתבונת השכל ניחנת: היית מעיין שופע של ידע ושל חוכמה שקנית בכוחות עצמך. כל חייך לא הפסקת לקרוא וללמוד עוד ועוד. אהבת להאזין למוסיקה קלאסית, היית צלם מחונן, אך פסגת יצירתך הייתה, ללא ספק, "גן פליקס" - גן שעשועים שהקמת לנכדיך, ובו הוספת מדי שנה עוד מתקן מעשה ידיך, לשמחת כל ילדי הקיבוץ.
נוח בשלום על משכבך.
אורה רינות (בתך)