נכתב ע"י מגדל עוז
בכל פעם שבה היו שואלים אותי מה שם אמא שלי, אפילו לא בהקשר של המחלה, ישר הייתי עונה 'אסתר בת יהודית'. אמנם גדלתי עם המודעות לכך שאמא שלי אשה חולה, אבל מעולם זה לא השפיע על היחס שלה כלפינו, המשפחה, וגם לא על היחס שלנו כלפיה. אמא תמיד חשבה רק עלינו, הילדים, אף פעם לא ויתרה על אף אחד מאיתנו, וגם לא ויתרה על עצמה. אמא הייתה אישה עקשנית מאוד, ולכן עד הדקה האחרונה לחייה עוד האמנתי שהיא תעבור את זה, שהיא תבריא.
תמיד אמרתי לה שלא תוותר, והיא תמיד הקשיבה לי, והמשיכה לא לוותר עד שהייתה מוכרחה לעזוב אותנו.
אני ואמא מאוד נקשרנו בתקופה הזאת. היא הייתה אומרת לי שאני הוא זה שמחזק אותה, ועד כמה אני חשוב לה. תמיד הייתה קוראת לי המלאך שלה. עד כמה שהצבא איפשר לי, הייתי מתקשר אליה ומספר לה מה קורה איתי ומה אני עושה, כדי להעניק לה חוזק - מתוך תקווה שתבריא, שאזכה לראות אותה שוב עומדת על הרגליים. אפילו בשבוע האחרון, תוך כדי לילות בבית החולים ועדכונים מרופאים, עדיין לא עזבה אותי האמונה שאמא תתגבר, שהיא תעבור את זה ותבריא.
וכמו שאני לא הפסקתי להאמין, גם היא שמרה על האופטימיות שלה עד לרגע האחרון - מחייכת בגלל דברים מצחיקים שהייתי אומר לה, דואגת שאשים כיפה על הראש. דווקא בזכות ההתנהגות הרגילה והמופלאה של אמא בנסיבות האלה, אפשר ללמוד ממנה שלמרות הקושי צריך להמשיך את החיים ולא לוותר.
בנה,
מאור
אתי, בת גרעין "להבים", ויורם, בן גרעין "צור", נפגשו בהיאחזות גבעות והאהבה ביניהם פרחה. אתי עבדה לאורך כל השנים בקיבוץ, בעיקר במטבח ובמכבסה. במשך שנים רבות היא סבלה ממחלה שכילתה בהדרגה את כוחותיה. למרות קשיים רבים, המשיכה אתי לאורך כל הדרך לחייך, להיות פעילה ודעתנית, לשמור על קשר עם החברים, ולדאוג לשלומם של ארבעת ילדיה.
יהי זכרה ברוך.