אבא היה נוטע. איש של מעשים, לא של דיבורים. בשנת 1949 הקים את מטעי התמרים, הזיתים והרימונים של שלוחות והתמיד בניהולם שנים רבות. בשנות החמישים נתמנה למדריך ראשי לענף התמר ובהמשך למזכיר ארגון מגדלי התמרים שייסד את הנהלת הענף וועדותיה השונות. מטעי התמרים מצפון ועד אילת הם עדות חיה ונושמת לפועלו רב השנים בתחום זה. באותן שנים היה נעלם מדי פעם למספר חודשים ופועל כשליח עלייה מטעם הסוכנות היהודית בחיפוש ילדים במנזרים ובעליית נוער מצרפת ואיטליה. בהמשך גויס לשליחויות בצפון אפריקה.
אבא נולד ב-1928 כבן זקונים למשפחה יהודית בפורצהיים בגרמניה. את ילדותו עשה בצל עליית הנאצים. יהודי האזור גורשו ב-1940 לצרפת, למחנה גירס. משם נשלחו הוריו לאושוויץ. יחד עם ילדים נוספים, חולץ אבא למסתור בבית יתומים של לגיון הזרים, לאחר מכן למוסד של הצופים היהודיים וכאשר היה מסוכן מדיי, הוסתר אצל איכר פרוטסטנטי עד סוף המלחמה.
על פי הבנתו השואה יכולה לחזור. "תהיו מוכנים, אל תסמכו על אף אחד", היה אומר לנו.
למרות משקעי העבר אבא ואמא פתחו פרק חדש של עבודה עם ידידים מגרמניה וצרפת שהביא לתכניות לימוד שואה לדור הצעיר שם.
לפני כ-25 שנה אבא החליט ללמוד ערבית. אבא האמין שיש לנו הרבה מה ללמוד מארצות בהן מגדלים תמרים מאות שנים. בהמשך הרחיב את עבודתו ליחידת הסיוע החקלאי של מדינת ישראל במשרד החוץ. הייתה לו יכולת לדבר עם שרי חקלאות מחד, ומאידך עם האיכר הערבי הפשוט בגובה העיניים, וכך הצליח לפתוח לבבות ושערים עבור מדינת ישראל. השפה הערבית שימשה לו גשר אנושי. היה לו חלום להפגיש חקלאים מכל מדינות האזור, הוא האמין שרק כך יבוא שלום. הוא נתן לחזון ביטוי ציורי: "התמר הוא עץ קדוש כאן באזור, הוא יותר חשוב מאנשים או ממשלות, בצילו יכון שלום". הקשרים שנוצרו, הכנסים והפרויקטים המשותפים מאבו-דאבי במזרח ועד מאוריטניה במערב מעידים שיש סיכוי להגשים את חלומו.
אבא נפטר בגיל 84 ונקבר בחלקת הרימונים אותה נטע לפני יותר מ-60 שנה.
יהיה זכרו ברוך.
משפחת לנדאו
(מן ההספד)
