ליברמן יצחק ז"ל

אבא

אני לא יודעת היכן להתחיל איך נפרדים?

נפרדנו למעשה בשיחת הטלפון האחרונה שלנו בערב לפני שנפלת ומאז במשך שנה וחצי לא יכולנו יותר לדבר.

אבא שלי, שלנו, שקט, צנוע, אוהב, מסור ותמיד לצדנו תומך, גם כשהיה לך כבר קשה תמיד הראית כלפי חוץ שהכל בסדר ואזרת כוחות הכל בשבילנו ובמיוחד בשביל הנכדים. רק מי שמכיר את סיפור חייך יכול להבין כמה חשובה היתה לך ההמשכיות, המשפחה,הנכדים, הילדים שלנו, היו כל חייך וכמו שאתה אהבת אותם גם הילדים החזירו לך תמיד אהבה. היית סבא נערץ.

מה שתמיד סימל אותך בעיני היו כפות ידיך, מן שילוב של ידיים מחוספסות וחזקות של עובד אדמה עם האחיזה האימתנית ומצד שני ידי צייר עדינות ורכות.
בשנים האחרונות המרחק היה קשה לכולנו, עם זאת למרות הקושי לא ויתרת למדת להשתמש במחשב כדי לכתוב מכתבים, והגעת אלינו גם לאמריקה וגם ללונדון. שמחנו שיכולנו אנחנו גם לתת לך הזדמנות לראות קצת מהעולם הגדול שהיית כל כך סקרן להכיר, ולפנק אותך כפי שפינקת אותנו.

אף פעם לא רצית להיות מעמסה ולטורח וגם הפעם אני מרגישה שחיכית שאגיע, כדי שנוכל להיפגש וזכית לראות את נגה שרק נולדה.

יותר מכולנו אתה חסר לאמא. מעטים הזוגות שזכו להקים כזו משפחה ולהיות יחד כמעט חמישים שנה. אנחנו מבטיחים לעשות את המירב כדי להקל על הכאב ולמלא לאמא את החסר.

אסיים בסליחה, אם פגענו וסליחה שלא היינו כל הזמן לצידך. כולנו, אמא, האחים, נכדים וחברים מנסים להחזיר לך אהבה ולחבק אותך ברגעיך האחרונים. אני מבטיחה שנמשיך ונישא איתנו את דמותך עמוק בפנים לעולם.

גדלנו באותה שכונה בירושלים – בית ישראל. למדנו באותו בית ספר יסודי "גאולה".

המורה לאנגלית שלנו היה ישעיה כהן, בגללנו חזר לקיבוץ.

בערבים שיחקנו ליד בית הכנסת "השטיבלך של בית ישראל", לא הייתה סכנת מכוניות חולפות – כי לא היו כבישים סלולים.

פרצה מלחמת השחרור והחלו הפגזות על ירושלים, במיוחד על השכונות הצפוניות. עברה שמועה ששני ההורים של משפחת ליברמן נהרגו. האבא מיריית צלף מאזור שער מנדלבאום, והאימא מפגיעה ישירה בבית, מפגז תותח כאשר היא טיפלה בבנה התינוק – צביק'ה.

פגשתי באיציק שוב לאחר שנים, בפגישות של גרעין "עציון" עם חברת הנוער "אחיעזר" אשר לשם הוא הגיע. התגייסנו וחזרנו מהצבא, ומאז אנחנו ביבנה. בנינו הבכורים שמוליק ויאיר נולדו באותו שנתון ולאחר מכן עברנו לאותו בית בו אנו גרים, 65 שנה של היכרות וחברות.

זה הסיפור, ועתה לאיש – לאישיות שמאחורי הסיפור.

אפיינה אותו המסירות. איציק התמיד במסירות אין קץ בכל אשר עסק.

לאחר מלחמת השחרור הוא נטל על עצמו את הדאגה ל- 8 אחיו ואחיותיו. הוא דאג לשמונה לסדר אותם בקיבוצים ובמוסדות. יחד עם עמליה הם היוו את מרכז המשפחה שנשארה ללא הורים. הוא דאג לסידורי קיום ולימוד לכל אחד מהם, כשהוא מנסה בשקט הכול כך אופייני לו, לטפל בכל בעיה – והיו רבות כאלה.
אותה מסירות ואהבה התגלו ביחס המשפחה ל"מאומצים", לילדים, ובייחוד לנכדים.

איציק גילה התמדה ומסירות בעבודתו. איש מאיתנו ה"עציונים" לא התמיד בעבודתו כמוהו.

איציק התחיל את עבודתו בקיבוץ בגן הירק, יחד עם מקס, ואתו עבר לגידולי התעשייה – סלק סוכר וכותנה.

איציק היה איש הפטנטים. בכל מקום שהגיע: בצבא, בעבודה, הוא ניסה לפתח ולהמציא שכלולים. הוא פיתח קלטרות מיוחדות שהועתקו על ידי חקלאים רבים. פיתח שיטות לחיתוך וטיפול בחזרת, מי עדיין זוכר שהיינו ממגדלי החזרת החשובים ביותר בארץ?

גם לאחר שעזב את הגד"ש ועבר לאופניים וקלנועיות, המשיך לפתח שכלולים שונים.

איציק מעולם לא דחף, גם לא נדחף. נכון הוא שלעתים דחפו אותו. דיבורו השקט העיד גם על שלוות רוחו.

פתאום גילה את יכולת הציור שלו והקדיש זמן לציוריו. בכולם מתגלמים השקט והשלווה.

הקשר לאדמה הביא אותו בשנותיו האחרונות לנסות ולגדל בעציצים, בדליים ובחממה, כל דבר אפשרי, החל בחזרת וכלה בנבטים לסלט.

גם במחלתו היה נוח ועשה ככל יכולתו (כאשר היה יכול) לא להטריד את המטפלים בו.

תמים היה עם אלוהים, עם הקיבוץ, עם משפחתו ועם כל הסובב אותו.

יהי זכרו ברוך.

יהושע אניקסטר.