נכתב ע"י עין הנצי"ב
עדה, אמא, סבתא יקרה שלנו.
אנחנו כאן, הבנים והמשפחה, נפרדים ממך בדרכך האחרונה.
נהוג שלא להספיד בחודש ניסן, אך קשה עלינו הפרידה ללא מספר מילים, שיספרו את סיפור חייה של אמא אוהבת ומסורה.
לפני כ-70 שנה קיבלת החלטה אמיצה ביותר: עזבת קן משפחתי ובאת אל הלא-נודע, מתוך אמונה עמוקה שכאן תקימי את ביתך. חשבתי עלייך, הנערה השברירית מגרמניה, שמיומה הראשון בארץ ישראל הוצמדה לטוריה והחלה לגאול בעבודת פרך את אדמות עיר גנים בחיפה, את פרדסי בת-שלמה ואת חולות נחלת יהודה שעל יד ראשון לציון.
שם, בחולות "נחלת", ראית אור ראשון בחייך החדשים, שם התחתנת עם אבא יוסף (אורוס) ישראלי ז"ל. בט"ו בשבט תש"ו (1946), עליתם על הקרקע בעמק בית שאן, הקמתם והצמחתם את קיבוץ עין הנצי"ב.
ימי ילדותנו זכורים כחוויה אחת גדולה ומתמשכת. את פורחת כמטפלת תינוקות ראשית, ועם הזכרון המופלא שלך זוכרת תאריכי לידה של כל תינוק ותינוקת ובו זמנית מסורה לנו, ילדייך שלך. אהבתך למוסיקה ושירה ליוותה אותנו מילדותנו, ובבית אנחנו שומעים בצוותא מוסיקה קלאסית, כשאבא לא שומע חדשות.
במשך 17 שנים ברציפות היית אמא לבנים חיילים ביחידות קרביות, ואני היום, כאבא, מתחיל להבין עד כמה מצב זה הוא קשה, מלא מתח ודאגות.
חייך המשותפים עם אבא ז"ל היו חיים של אהבה לקיבוץ ולחיי תורה ועבודה. אבא ואת הייתם דוגמה לאנשי קיבוץ השמחים בחלקם ומאושרים בכל יום שאפשר לצאת לעבודה.
אנחנו נפרדים ממך היום בפעם האחרונה. נוחי בשלום על משכבך, אנחנו יודעים כמה את זקוקה למנוחה שלמה.
נמשיך את דרך חייך הסובלנית והשקטה, נשתדל לדאוג ככל יכולתנו שפועלך וזכרך לא ישתכחו.
אוהבים אותך כל בני המשפחה.
יהי זכרך ברוך
מתוך דברי הבן,
יורם ישראלי.