נתן נולד בעיר בויטן שבגרמניה. את בית הספר נאלץ לעזוב בכיתה ט' בגלל עליית הנאצים. בשנת 1937 נסע הרחק ממשפחתו ללמוד בישיבת הרב הופמן בפרנקפורט, שם גם פגש כמה מחבריו ממייסדי קבוצת סעד. כשגירשו הנאצים את הוריו לפולין הסמוכה הצטרף להכשרה הציונית של 'בח"ד' (ברית חלוצים דתיים) בגרינגסהוף, ובשלהי 1938, בגיל 17, עלה לפלסטינה לבדו כשהוא משאיר מאחור את הוריו ואחיו בן 13, שנספו בשואה, ואת אחותו, ששרדה במחנה עבודה.
בארץ הצטרף למחזור השני של נוער דתי בבית הספר החקלאי מקווה ישראל, ולאחר מכן המשיך ללימודים בישיבת בני-עקיבא בכפר הרא"ה. בתחילת תש"ב הצטרף למחנה ההכשרה של קבוצת "עלומים" (לימים סעד) בנתניה, ולאחר מכן – בהרצליה, והשתתף בעלייה לקרקע של סעד (עלומים) בתמוז תש"ז.
בשנים תש"ז עד תשי"ב ריכז נתן את סניף בני-עקיבא בירושלים. מנהיגותו בשנים הרות-גורל אלו חרותות בזיכרונם של רבים מחברי הקיבוץ הדתי שזכו להיות חניכיו באותם ימים, ושל רבים אחרים.
עם חזרתו לסעד, מילא נתן תפקידים ציבוריים רבים, היה פעיל מאוד בבית הכנסת ולימד שיעורי גמרא, משנה, לשון עברית ותפילה. נתן היה המדריך והמרכז של חברת הנוער בקיבוץ, שרבים מבוגריה המשיכו את חייהם בסעד. במשך שלוש שנים ניהל נתן את בית הספר המשותף בסעד, ובשנת 1960 הקים וניהל את בית הספר היסודי הראשון בעיירת העולים נתיבות. לאחר מכן עבר ללמד ולנהל את בית הספר הפנימייתי לבנות בקריית החינוך עזתה, שם לימד במשך 15 שנים עד יציאתו לגמלאות בגיל 67. עשה לעצמו שם כמורה מיוחד, קפדן אך בעל חוש הומור, הדואג לתלמידים ולתלמידות כמו אב מסור. עד סוף ימיו היה
בקשר מכתבים וטלפונים עם רבות מתלמידותיו, שראו בו דמות מחנך ומורה דרך.
עם יציאתו לגמלאות למד נתן להיות סופר סת"ם, עבר קורס בארכיונאות והיה אחראי לספרייה התורנית בסעד במשך שנים רבות.
"ותן בלבנו בינה להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד" היו עבור נתן דרך חיים, ולא מילים מן השפה ולחוץ בלבד. כל חייו למד ולימד, השכיל והרבה דעת ובינה. נתן היה חלוץ, מחנך ואיש תורה ועבודה.
יהי זכרו ברוך.
(מתוך ההספד)
