בינה הייתה בין החולמים התמימים שעלו ל"בית-יהודה" ב–1936; זה היה הניסיון הראשון לבדיקת האפשרות לחיים בעמק. היא הייתה בין החלוצות שהקימו את טירת צבי בימי "חומה ומגדל". אותה היינו שואלים: "איך יכולתם? איך עשיתם זאת?", והיא ענתה: "כי היה צריך!". לבינה יזכרו ילדי טירת צבי לדורותיהם את היותה מטפלת בחינוך המשותף, מטפלת טובה ואהובה על הילדים ועל הוריהם. מבינה למדנו את השירים הראשונים, את ברכות השחר, ברכת המזון ואת שירי החגים. עם בינה יצאנו לטיולים בשדות, לקטוף כלניות וחרציות, לראות את הטרקטור החורש והזורע. מבינה למדנו להתלבש ולנעול בעצמנו, ולהניח כל דבר במקומו. היא העירה אותנו בשירה "בא הבוקר בא הבוקר - די לישון, מי יקום הראשון", והשכיבה אותנו לשנת הצהריים בשיר ערש... לקחה אותנו לבריכת הבוץ, וממנה למדנו לשחות, להסתדר במים ולא לטבוע.
בינה ויוסף ז"ל נישאו בשנת 1939 והיו הורים לחמישה. בינה ידעה צער רב בשנת תשל"ח (1978), במות בנה יוסף ממחלה, ומאוחר יותר במות בתה ברוריה בחו"ל, אף היא ממחלה. כאשר עברה לגור בבית הסיעודי בגלל אובדן מאור עיניה, ידעה צער נוסף עם פטירתו של בנה הבכור, חברנו יורם ז"ל. עם כל זאת, זכתה בינה לראות בנים, נכדים ונינים.
תמה מסכת חייה של בינה. חיים שהחלו בתקווה גדולה, נמשכו בעשייה מתוך שמחה ואמונה, בתרומה לחינוך המשותף ובכינון הבית והמשפחה על פי ערכי היהדות שספגה בבית הוריה והמשיכה בהם בטירת צבי – אותה אהבה אהבת אמת ובהם ראתה עולם ומלואו.
יהי זכרה ברוך.
(מתוך דברים שנאמרו בהלוויה)
