תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

תשובה ליוסקה אחיטוב

06/09/2006
עמודים אלול תשס"ו (706) 9
תשובה לדברי יוסקה אחיטוב
הרב יעקב אפשטיין

לצערי, מאמרו של מורי לשעבר, יוסקה אחיטוב, מתעסק בשאלות צדדיות ואינו מתייחס לעיקר. אומר את הדברים גלויות: בכל מאמרו של יוסקה לא מצאתי התמודדות בשתי השאלות אשר הנחו אותי במאמרי:
א) האם חוק פינוי-פיצוי הוא חוקי לפי דין תורה ומוסרי במוסר בני אדם.
ב) מה עושה יהודי במדינת ישראל אשר נפגש עם חוק (ולא החלטה פרטית של פקיד) שהוא אינו חוקי בעליל, חוק הגוזל ממנו את ממונו. האם מותר לו להתגונן בדרך כלשהי או שיישאר גזול ועשוק כל הימים.
במסגרת הדיון נטלתי כהנחת יסוד, הנחה שאינה אמת: שיש למדינת ישראל כוח חוקי לתת שטחי ארץ ישראל לנוכרים ולעקור את יושביהם, ואף על פי שדעתי היא שאסור למדינת ישראל (וזו אינה דעתי האישית אלא כך סבורים רוב ככל רבני ישראל), ניסיתי לדון על הנושא בלא השפעה של דעה מוקדמת זו.
וכאן עניות דעתי היא שהחוק אינו מוסרי ואינו חוקי לפי דין תורה, ולא יועילו כל דיוני בג"צ וכל טיעוני 'דינא דמלכותא דינא'. ראיות לעקירת ישובים ופיצוי יושביהם על ידי המלכות, לשמחתי, אין בהיסטוריה של עם ישראל (גירושים כידוע היו בגלויותינו רבות).
אצל דוד המלך (שמו"ב י"ט) ישנה קבלת לשון הרע על מפיבושת ונטילת חצי נחלתו והעברתה ליד ציבא, וכאן התייחסות חז"ל חותכת מאד: "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת אתה וציבא תחלקו את השדה יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. אמר רב יהודה אמר רב: אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד, ולא עבדו ישראל עבודה זרה, ולא גלינו מארצנו" (שבת נו: ). מלך הוא חזק כיוון ששלטונו שלטון יחיד, ומי יאמר לו מה תעשה, אבל אין זה אומר שמעשהו מוסרי, ותוצאות מעשיו משפיעים על הציבור והיחידים לשעה, ולעתים לדורות. (ויעויין בנספח לסימן ד בספרי חבל נחלתו ח"א).
המקור השני ליחס התורה לנטילת נחלה מאחרים היא בדברי אליהו לאחאב בכרם נבות: "הרצחת וגם ירשת" (מל"א פכ"א פס' יט). אף כאן ההתייחסות האלוקית למעשהו הנפשע של אחאב היא חותכת וברורה. אלו המקורות להעמדת גזל על יסודות חוקיים וצדדיה המוסריים ברורים.
העוסקים במלאכת הגירוש בכל צדדיה נטלו ויטלו את שלהם מיד הקב"ה, אולם עדיין השאלה עומדת: האם יש תוקף מוסרי לחוק? וכאן הבאתי במאמרי את מקצת ממקצת העוולות הכלולות בו. אשר הופכות אותו לחוק דרקוני, מפלה, חומס ופשוט גוזל מקהילות, משפחות ויחידים את שלהם ואינו מחזיר אלא חלק קטן.
העוול הראשי בו יוצא מהמחשבה שהכסף יענה הכל. הכל נשקל במטבע הכספי, ואין זה כך! וכי איך אפשר לפצות על הריסת חייהן של אלפי משפחות?! בשבוע נהרס מרקם חיים של כעשרת אלפים איש. חוק הגירוש, אשר נועד לגרש בלי יכולת לתקן אלא מלכתחילה ובידיעה ברורה הוא היזק שלא על מנת לתקן, הוא בלתי חוקי ואסור לפי דין תורה. ואם אי אפשר לתקן אז מן הראוי היה שלא ליצור גירוש ועקירה שיגרמו לנזקים שאי אפשר לתקנם!
כדי להבין את צד הגזילה והרשעות שבחוק אעשה תרגיל מחשבתי ודמיוני קטן:
לשם השוואה ודוגמא, טלו את כל הקיבוץ הדתי (נדמה לי שמספר הנפשות ומספר הקהילות מקביל פחות או יותר) על כל יישוביו, עקרו את כולו בשבוע ונסו להקימו מחדש! תעברו בדמיונכם לשהות של חצי שנה עד שנה במלונות, דמיינו לעצמכם, כל יישוב את עצמו, עקירת כולו במשך יום, מיחידים סיעודיים עד משפחות ותינוקות נזרקים לחצי שנה, מפוזרים בכמה מלונות, ללא בתי ילדים, ללא מסגרת קהילתית תומכת, ללא פרנסה מסודרת, כל המפעלים נסגרים בבת אחת, כל חדרי האוכל נהרסים, כל בתי הכנסיות, בתי המדרשות, מוסדות החינוך, ואחר כך לדיור זמני לכמה שנים בלי יישוב חדש באופק הנראה לעין – האם קהילות הקיבוץ הדתי היו עומדות בכך? האם בכסף הניתן למשפחות וליחידים היה ניתן לשקם חיים, להקים יישובים מחדש, או שכל הקיבוץ הדתי היה הופך להיסטוריה?
בכסף ניתן לתקן דברים פיזיים, דירות ורהיטים - אי אפשר לתקן את חיי הקהילות, המשפחות והיחידים שנעקרו באחת ממקומם.
כתבתי במאמרי, שאם כבר היו מעוניינים לשמר את מרקם החיים, היו יכולים לבנות גוש יישובים חליפי עם אותם מקורות פרנסה ואותם מוסדות ציבור, ואז לכל יישוב היה זה מעבר ממקום אחד לשני. בצורה זו נראה לי שניתן היה לשמר את מירקם החיים הציבורי והפרטי. 'הצעה' זו כידוע כלל לא נשקלה שכן היה חשוב להרוס כמה שיותר מהר. במקום זאת הגלו את כולם וקרעו את היישובים ובחלק מהמקרים את המשפחות – לגזרים. את פרי הביאושים אנו חווים על בשרנו במלחמה בדרום ובצפון.
תאמרו, אלה מסקנות לאחר מעשה. לא ולא! דברים אלו היו ידועים עוד לפני כן. הזהירו על כך אנשי ציבור ויחידים שהתבוננו בחוק הגירוש ובאופן הפינוי-פיצוי המיועד.
העוולה השנייה, שהיא מוטיב המוביל את החוק, היא אי נתינת מענה כספי לפגיעות הממוניות! החוק שאמור לתת לכל אחד את מה שהפסיד מבחינה כספית אינו נותן זאת. עד היום לא פוצו העסקים שנסגרו בארז אלא באופן חלקי. מתיישבים שהיו להם עשרות דונמים של חממות לא פוצו אלא על חלק מהן. על החלק בבתים אשר היו גדולים יותר מהתב"ע אין שום פיצוי. בישוב בו גרתי היה לי חלק בבית כנסת, מועדון, חנות מכולת, מרפאה, מקוה ועוד מבני ציבור. וכי המדינה הקימה מבנים חלופיים או פיצתה עליהם?! ליחיד נתנו ממון, ואת הקהילות והציבור אף אחד לא פיצה. וכי את הישיבות שנעקרו, את בתי הספר וכו' מישהו יפצה על כל המבנים והציוד שנהרסו, הרי הם מחפשים קורת גג לתלמידים ועוברים ממקום למקום. תקראו ראיונות עם עקורים ותשמעו על מה הם קבלו פיצוי ואיזה חלק אינו ראוי לפיצוי – כמובן לפי החוק. אנשים שגרו בגוש קטיף בשכירות לא קבלו אפשרות לקרוילה באתרי הקרוילות והם מלכתחילה הוצאו מהקהילות שבהן הם חיו. משפחות שהצטרפו ליישובים אחר יום חקיקת החוק כמעט ואינן זכאיות לפיצוי. לדוגמא, בקהילת כפר דרום היו כשמונים משפחות ביום העקירה. כעשר משפחות צעירות אינן זכאיות להמשך מגורים בבניין באשקלון בשכירות המדינה, ועוזבות בימים אלו כשנה מהגירוש את הקהילה (שגם כך הצטמצמה לכחמישים). משפחות אלו לא ישובו אפילו אם עוד כמה שנים יקום המשך כלשהו לכפר דרום.
עשו סיור בין קהילות המגורשים וראו את מצבם הרוחני, החברתי והכלכלי – אם החוק כל כך מוסרי וצודק מדוע מוצאים את כל הקהילות מרוסקות? ולא מדובר במשפחות בודדות...
המסקנה העולה לעניות דעתי היא שהחוק הוא חמסני – לא מוסרי ולא חוקי לפי דין תורה. המדינה חיפתה על גזלנותה בחוק, אבל זה שהוא אושר במוסדותיה אינו מקדשו ואינו עושה אותו מוסרי. ואין הבדל בין משטר מלוכני למשטר דמוקרטי, לא אופי המשטר הוא קובע את תוכן החוק. ויותר מכך, אם במשטר מלוכני ניתן להטיל את העוולה על יחיד, כאן הציבור כולו נושא באחריות.
האם לפי דין תורה מותר לאדם כדי להוציא את שלו – שלא לתקן טעויות לטובתו, או אפילו לתפוס או להטעות, ולרמות בכך את המדינה, נראה לי שמהמקורות שהבאתי הדבר עולה בבירור שאין בכך פגם (ואין בזה בתר גנבא גנוב וטעמא טעים). אם מותר להישבע שבועת שקר מדוע אסור יהיה להעלים מידע כדי ליטול את שלו. ויעויין במאמרי בספרי חבל נחלתו ח"ה סי' מז – "הנוטל את שלו מבית הגנב".
יוסקה בחר להיתפס לפקידים – הם אינם העיקר, וחבל שיוסקה בביקורתו על מאמרי התרכז בהם. הם מבצעים את החוק, וכיון שהחוק הוא חמסנות הם רק מוציאים זאת לפועל. ובהתייחסותם הפרטית לבעיות הנובעות מחמת החוק, יש התנהגויות שונות, ואין זה כלל מעניין מאמרי.
טענת 'חכמים היזהרו בדבריכם' היא נכונה, ביכולתה לגרום נזקים לאנשים שיתאנו להם או יקשו עליהם עוד יותר את הוצאת הפיצויים, מחמת נקמנות. אבל אין היא נכונה וכל שכן לא שערורייתית בצידה המוסרי. מותר ואף חובה שלא לגור ולהכניס דברים מפני איש, ולא לפחד להגיד את הדברים במלוא אמיתתם. אין כאן משפט אלא משפח (רש"י ישעיהו פ"ה פס' ז: הוספת חטא על חטא). ומכאן התוצאות ההלכתיות לגבי ההיתרים ליטול את שלו בדרכים עקלקלות. ומי שמכיר וקרוב להתרחשויות יודע עד כמה אף דרכי יישום החוק עקומות ומרושעות.

* * *
ועד שיוסקה טוען עלי אטען אני עליכם, קוראי עמודים. ולא על יחידים מהקיבוץ הדתי שהיו עמנו המגורשים וסייעו בכל מה שיכלו – אלה יבורכו מן השמיים על כל עזרתם. אלא על הקיבוץ הדתי כולו, כאיש אחד, היודע ערך התיישבות ויודע דיניה של תורה, ואטען עליכם בפרפרזה מתוך דברי הנביא עובדיה: "מחמס אחיך יעקב תכסך בושה... ביום עמדך מנגד ביום שבות זרים חילו... גם אתה כאחד מהם... ואל תגדל פיך ביום צרה".
מדוע לא קם הקיבוץ הדתי כאיש אחד כנגד כל תכנית ההתנתקות – בכבוד הקב"ה לא מחיתם ובכבוד בשר ודם מחיתם?!

הרב יעקב אפשטיין
חסר רכיב