תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

שנה לגירוש

06/09/2006
עמודים אלול תשס"ו (706) 9
שנה לגירוש, רשמים
יעקב חלמיש

יום א' ט"ז באב תשס"ה – גורשנו מביתנו
לא היינו מסוגלים לארוז דבר חוץ מכמה תיקים כמו לחופשה שנתית של כמה שבועות. לא ידענו מה יהיה אתנו מחר. רק ידענו שתושבי שעלבים – נוף איילון מארחים אותנו למקלט לילה. מתוקף תפקידי כרבש"ץ בעצמונה נשארתי עוד ימים אחדים על מנת לאבטח את אותם אורזים, מתנדבים, חיילים וכו'. בימים אלו ראיתי כיצד יישוב חי ופורח בארץ ישראל הולך וגוסס ומת לנגד עיני; הגינות והדשא יבשו, לכלוך וזוהמה כיסו את פני כל היישוב, בית הכנסת מתפרק ומתרוקן (ותודה לאנשי שדה אליהו שארזו את כל הספריה התורנית), החשמל מתנתק, המים נסגרים, היישובים מסביב הולכים ונהרסים וקולות השופלים ההורסים בוקעים מכל כיוון. יותר מזה לא היה לי כוח להישאר שם – בגיא צלמות – והלכתי.

בימים הנוראים הללו שנשארתי לבדי ביישוב הגוסס פגשתי שם חברים אחדים מהקיבוץ הדתי שהגיעו על מנת לעזור לפרק ולהעביר את המשק החקלאי, ביחד עם עוד רבים נוספים שנתרמו לעניין. הם גם עזרו לנו לארוז את תכולת הבית על מנת לאחסנו בתוך המכולות עד ש...בעצם אנחנו לא יודעים עד מתי.

עיר האמונה
שעלבים, שבת עצובה, ללא בית, בפנימייה של הישיבה התיכונית. מתחילים להתגלות סדקים גם בתוך היישוב שלנו, משפחות פורשות לכל מיני כיוונים. לאן הולכים? החלטה! הרוב נשארים יחד, הולכים עם רוב היישוב לעיר האמונה.
יום שני, הולכים להתיישב בעיר האמונה. סוף סוף שוב יש לנו "בית", ז"א כ-35 מ"ר פרטיים, בתוך אוהל גדול, מופרד מהשכנים בקיר עץ בגובה של כ-2.2 מ'. עדיין האוהל תחת כיפת השמיים (בהמשך יגמרו לכסות את הגג של הסככה הגדולה שמעל האוהלים) ושמש הקיץ הלוהטת. אבל יש מצנן, וישנה מקלחת ציבורית, ושירותים משותפים ואפילו חדר אוכל משותף כמו בקיבוץ... נא להכיר: זהו שיכון הוותיקים. שיכון לתפארת. חסרים גפרורים? צועקים לשכנים והנה הגפרורים עפים אליך ישר מעל המחיצה, הילד של השכן בוכה באמצע הלילה, זכית במצווה להרגיע אותו, זמירות שבת (כשאכלנו לבד בתוך האוהלים) שרים במקהלה על מנת לא להפריע זה לזה, את מי הגשם שחדרו ניתן לגרוף החוצה ישר מתחת לקיר (יריעת האוהל), את החידה שהילד שאל אתה לא יודע לפתור? שאל את השכן מעבר למחיצה... וכו' וכו'.


בהמשך בנו שכונות נוספות לשאר משפחות היישוב שלא "זכו" לשיכון זה:
השכונה היבשה: קרוונים ללא מים זורמים (ללא שירותים ללא מקלחת וללא מטבחון) אבל גם ללא כניסת מי גשמים.
השכונה הרטובה: כמה קרוונים ישנים, עם מים במקלחת, בשירותים ובמטבחון וגם על הריהוט, הבגדים והמיטות מהגשם שמתחיל לרדת באמצע חג הסוכות. (מזל שהגשם בא מלמעלה, מפני שלמטה נשארו החורים ברצפה עד הסוף...).
שכונת קטיף: שכונת קרוונים מחוץ לתחומי עיר האמונה, ששם החידוש היה שלא תמיד היה חשמל... (הגנרטור היה קופץ מדי פעם) אבל היא הייתה בלב שדות חיטה, נופים ואוויר משגעים, ואפילו אגם קטן סמוך אליה (כתוצאה מחוסר ניקוז למי הקולחין...).
שכונת "בבא סאלי": קבוצת משפחות שזכו להתארח במתחם בית ההארחה של הבבא סאלי בנתיבות (רק 5 דקות מעיר האמונה, 25 דקות ברגל...).

ימים נוראים תשס"ו
בחסות היישוב עפרה והאולפנא המקומית אנו זוכים לאחֵד ליומיים ראש השנה את כל היישוב במקום אחד. התרוממות רוח, לראשונה היישוב נמצא שוב יחד, כמו פעם, אבל במקום זמני. ליצני הדור פתחו בהימורים האם גם את ליל הסדר נצטרך לחגוג באולפנת עפרה...

בוחרים מקום מגורים חדש, המקום המיוחד הזה, עיר האמונה, לא מצא חן בעיני השלטונות והם מיהרו והציעו לנו כמה חלופות למגורים בתנאים יותר אנושיים. לאחר סיור באתרים השונים נבחר ברוב גדול של קולות אזור לכיש מזרח, קיבוץ שומריה, שלידו אמור היה להיות האתר הזמני, בעוד אתר הקבע יהיה בנקודת התיישבות חדשה, סמוכה. הקיבוצניקים לא רצו בנו וכתוצאה מכך קבלנו את כל הקיבוץ כמקום המיועד למגורי הקבע שלנו. הובטח לנו שעוד כשלושה שבועות נתחיל להיכנס לקיבוץ.

בינתיים
גשם, חנוכה, קור, קיפול אוהלים ומעבר לקרוונים, ט"ו בשבט, רוחות סערה, בחירות, פורים...

שומריה
אכן, בדיוק לאחר שלושה שבועות ועוד קצת יותר משלושה חודשים, בין פורים לפסח, עברנו מהמקום "המפואר" עיר האמונה, לקיבוץ שומריה. ליל הסדר כבר חוגגים בקרטונווילה (לכל המהמרים!).

אל דאגה, לא הגענו אל הנחלה וגם לא אל המנוחה. הממונים על ה"סיוע" ברוב נדיבותם עדיין משתדלים בכל כוחם למרר לנו את החיים. למרות ההבטחה, הקיבוץ לא מועבר לרשותנו. כתוצאה מכך גם את השטחים החקלאיים אין אנו מקבלים שנוכל לחזור ולהתפרנס כראוי, וגם הרפת עלולה להיסגר ח"ו בעקבות חוק שמירת הסביבה, וכל הממתינים לליטרת החלב ישישו ויעלזו, (ולא באחריות ה"מסייעים" ח"ו, הם רק התמהמהו מלהעביר את היישוב לרשותנו והקפידו לרוקנו מכל האמצעים שקיימים בו, את היתר יעשה הזמן...). גם את כספי הפיצויים השונים, שמגיעים לנו על פי חוק, לא מעבירים אלינו (מעל שנה לאחר הגירוש) ומוצאים כל מיני תירוצים להמשך העושק...

אבל "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" – לתפארת מדינת ישראל.

מתוך המלחמה שנכפתה על עם ישראל בימים אלו אנו תפילה ש"עת צרה היא ליעקב, וממנה יוושע"; מתוך הצרה בעצמה נמצא פדות וישועה, נחמה ורפואה לכל העם והארץ.

עצמונה – שומריה
חבל לכיש

חסר רכיב