תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

לזכרם

06/09/2006
עמודים אלול תשס"ו (706) 9
לזכרם
דברים על חברים בקיבוץ הדתי שהלכו לעולמם בחודשים תמוז - אב תשס"ו
ברטי (יששכר דב) אקרט ז"ל
נולד: ר"ח ניסן תרע"ה 16.3.1915
נפטר: כ' תמוז תשס"ו 16.7.2006
קבוצת יבנה

אבא נולד באיטליה, בעיירה גוריציה. בן רביעי להורים שהיגרו מפולין לאיטליה בתחילת המאה ה-20. בהיותו בן 3 התייתם מאביו. אמו גידלה את ארבעת הילדים מקיצבה צנועה ועבודה קשה, תוך שהיא מקפידה על לימודיהם וחינוכם. מורה יהודי צעיר ונמרץ אשר הגיע לעיירה לאחר מלחמת העולם הראשונה, נטע באחים לבית אקרט את השורשים היהודיים-חלוציים שעיצבו את עולמם. עם סיום התיכון עבר אבא לרומא, בה היה תלמידו של פרופ' קאסוטו, הוסמך לרבנות, והשלים את לימודי הדוקטוראט בפילוסופיה ושפות שמיות.
בשנים 1937-39 שימש כסגן רב במילאנו. היה ממקימי בית הספר היהודי בעיר והכין צעירים יהודיים לעלייה לארץ, תחת עינה הפקוחה של המשטרה הפאשיסטית. באוקטובר 1939, הצליח להביא ארצה קבוצת תלמידים במסגרת "עליית הנוער" ולהגשים את חלום העלייה שלו, הצטרף אל אחותו יהודית בקיבוץ רודגס והחל לעבוד בלול.

בשנת 1942 נשלח לתקופת השתלמות בלולנות בקיבוץ תל יוסף, משם כתב לאחותו: "....אם אספיק לעשות משהו בשביל הלול שלנו, או לעשות לנו לול, יהיה זה המפעל היחידי אולי, אבל בטח האחרון שלי. ובאמת, תפקידנו החשוב ביותר נראה לי, לעיתים, ביסוס המשק...".
וכך, במשך עשרות השנים הבאות, השקיע את מיטבו בפיתוח הלול והמדגרה, אשר הגיעו, בזכותו ובעזרת שותפיו, להישגים מרשימים.

בשנת 1943 נישא לשרה לבית בן-זמרה. האהבה וההרמוניה ששררו ביניהם במשך כמעט 60 שנה, יחד עם ביתם הצנוע אך המעוצב בקפידה, היו לשם דבר בקבוצת יבנה, ולאבן שואבת לדורות של מבקרים מארצות, דתות, שפות ותחומי עניין מגוונים.

אבא היה פעיל בכל תחומי החיים בקבוצת יבנה: פיתוח המשק, בניית חיי תורה ועבודה, עיצוב בית הכנסת, העשרת חיי התרבות בקבוצה, הוראת אמנות, גיור תלמידי אולפן הגיור, ועוד. תחביבו העיקרי, תולדות האמנות, הניב 50 שנה של חוג אמנות ואינספור סיורים מודרכים במוזיאונים ואתרי אמנות בארץ.

לפני כשנתיים, בהיותו קרוב לגיל 90, התחיל פרק נוסף בקריירה שלו: עריכת תקליטורים לימודיים בנושא התנ"ך באמנות, המכילים אוסף נדיר של יצירות אמנות בנושאים תנכיי"ם, בליווי הסברים של כל יצירה ושאלות מנחות לדיון ולימוד. הוא השאיר אחריו תכניות רבות ואוסף תמונות מרהיב, להמשך המפעל.

ב-91 שנותיו אבא נגע בקירות העולם, על פינותיהן, שכבותיהן וזויותיהן. נגיעה לא אלימה, לא מתלהמת, אבל ברורה, החלטית, עקבית. נגיעה של מי שמשאיר חותם של בנייה ושל יצירה. ובדרכו, לא שוכח אף פעם להתפעל ולהנות גם את חבריו מציוריו של עולם.

בזכות אותן נגיעות מיטיבות, זכה אבא להיות בקשר הדוק וקרוב עם נכדיו, עם צעירי המשפחה ועם רבים מחברי הקיבוץ בני כל הגילים. הוא הקפיד ללמוד את עולמם הרגשי, הערכי והטכנולוגי, כדי שיוכל לשוחח אתם בגובה העיניים, לרוות נחת מהישגיהם ולהוסיף מידי פעם עצה קטנה.

אנחנו עומדים כאן ברחבת בית הכנסת, לב המקום שאבא היה שותף פעיל בבנייתו, ואשר בו ראה את המימוש האולטימטיבי של יהדותו. הוא אהב את הקיבוץ ואת החברים, ולכן גם לא חסך מהם את ביקורתו. לפעמים בהומור ולפעמים בכאב, הציב מראה מול פני החברה, וניסה להתריע מפני סטיות מהדרך, עד השבועות האחרונים.

בשנים האחרונות היה ביתו מקום שוקק: מבוגרים, צעירים וילדים באו לבקרו, להתייעץ, ללמוד, ולשחק. כולם התקבלו במאור פנים, וזכו ללמוד מהידע, החכמה ושיקול הדעת שלו.
הוא הלך מאתנו באופן פתאומי, והשאיר חלל גדול בקרב משפחתו, חבריו ותלמידיו הרבים.

נאהב אותך תמיד, אבא. יהי זכרך ברוך.

מתוך דברים שאמרה לזכרו
בתו – תמר אקרט-מלוא

אסתר שטרנרייך ז"ל
נולדה: כ"ג אייר תרע"ז 15.5.1917
נפטרה: כ"ה תמוז תשס"ו 21.7.2006
טירת צבי

בימים קשים אלו, ימי בין המֵצרים וימים בהם פורענות נכפתה על ארצנו מצפון וגם מדרום, נאספנו להיפרד מאסתר שטרנרייך, מוותיקות טירת צבי. אסתר לבית טנְדֵייטְנִיק נולדה בכ"א באייר תרע"ז, 15.5.1917 בעיר לודז' בפולין. לודז' התפרסמה כמרכז גדול של תעשיית הטקסטיל. אסתר באה מבית אמיד, בית של בעלי-בתים וסוחרי טקסטיל. שם משפחתה מנעוריה בתרגומו הוא יצרן דברי לבוש. הוריה ניהלו חנות בגדים ופרוות. אסתר למדה בבית ספר יסודי כללי, ובתיכון – בגימנסיה עברית בלודז'. היא הצטיינה בלימודים בעיקר בשירה הפולנית. לתנועת נוער "בני-עקיבא" הגיעה עם אחותה שרה. משפחתה, ובמיוחד אמה רחל (אותה היכרנו בילדותנו כסבתא של יאיר ורבקה),הייתה ציונית נלהבת, תמכה ודאגה לפעילויות של תנועת הנוער, ואחרי מלחמת העולם השנייה הגיעה כפליטה לארץ ישראל. כאן בטירת צבי הייתה מבקרת בעיקר בחגים.
אסתר ואחותה הצטרפו להכשרה לקראת חיי חלוצים דתיים בארץ ישראל, לבית הידוע לנו מן הסיפורים - בית ההכשרה בסלבקוב- שם התגוררו צעירים וצעירות והתכוננו לעלייה לארץ ישראל. אותה הכשרה בה טיפחו את השירה החסידית ואת שירי הנשמה. אסתר ידעה לשיר וקולה היה נעים וחזק.
אסתר, צעירה נאה ומלומדת ומלאת חיים, הייתה מאורשת לבחיר לבה זלמן דויטש ז"ל, שהקדים ועלה לפניה ארצה, והיה חבר בקיבוץ החדש אז בטירת צבי. בשנת 1938 זכתה אסתר לקבל תעודת עלייה (סרטיפיקט) ותעודת נישואין פיקטיבית, בה נרשמה כאשתו של חברנו ברוך מלמד ז"ל. אסתר הגיעה לטירת צבי וכעבור שנה נישאה לארושה ובחיר לבה זלמן דויטש ז"ל. הם היו מאושרים. זלמן היה איש טוב לב, נעים הליכות ושמח. שניהם התקבלו כחברים בקיבוץ. נולדו להם בן ובת – יאיר ורבקה.
זלמן היה נהג במשאית, מקצוע נחשב מאוד מאוד באותם הימים, והתקדם והיה לנהג אוטובוס "אגד". כדי להבטיח תחבורה סדירה ליישובנו המרוחק רכש הקיבוץ מניה בחברת "אגד" וזלמן היה חבר ב"אגד". תאונה קטלנית בכביש ליד כפר ויתקין שמה קץ לחיי משפחה מאושרים שרק התחילו.
אסתר נשארה אלמנה עם שני ילדים יתומים – יאיר ורבקה.
לאחר שנים מועטות באומץ לב ובתושייה, חברה אסתר ליוסף שטרנרייך שהגיע לקיבוץ בין המעפילים מקפריסין מגרעין "האנגלים", שיקמה את חייה והקימה משפחה מחדש. ליוסף ואסתר נולד דוד, ואסתר זכתה לבית עם שלושה ילדים ולמשפחה שלמה. בהמשך פתחה ביתה גם ל"ילדי חוץ" שבאו ללמוד בבית הספר שלנו, ולא היה להם כאן בית.
במהלך החיים בקיבוץ התנסתה אסתר במקומות עבודה אחדים. תחילה כמטפלת בחולים, אחר כך עבדה מעט עם ילדים. תקופה קצרה ניסתה כוחה בהוראת מלאכת יד לבנות, ולבסוף כתופרת מוכשרת. במקצוע זה עבדה שנים רבות במתפרה של הקיבוץ. במשך שנים רבות באו חברות לביתה לקבל הוראות סריגה. סריגה, רקמה ותפירה שיצאו תחת ידה היו מלאכת מחשבת.
למרות הקשיים שהיו מנת חלקה לאורך זמן החיים, למרות אלמנות בגיל צעיר ומחלות שונות, זכתה אסתר לראות שנים טובות וארוכות, ליהנות ממשפחה גדולה רבת נכדים ונינים, משפחה בגוונים רבים ומיוחדים; אנשי תורה ועבודה, בעלי מקצוע חרוצים ויראי שמיים בהם חזנים, קוראים בתורה, אנשים היודעים להגיש עזרה כשצריך, לעסוק בתרבות ובאומנות, בחינוך ובכל עבודה נדרשת.
הייתה לך אסתר משפחה גדולה ויפה, היית מעין גשר בין עולם שנספה לבין עולם שהתחדש. הדרך אמנם לא הייתה קלה, אבל זכית בנחת מלא חופניים.

אנו נפרדים היום ממך, את שחיית עמנו בקיבוץ קרוב ל– 70 שנה והגעת לגיל 89 שנים. את שהגעת לגיל מופלג, שמלאו ימיך, היי נא למליצת יושר לפני היושב במרומים, אולי יחוס עלינו מכל אויבינו מסביב, יגן על ערינו, ארצנו ויישובינו, וישיב הביתה את כל חיילינו
לכי למנוחתך, ויהי זכרך ברוך.
יזרעאלה כספי



טולה גלעד ז"ל
נולדה: כ"ח באלול תר"פ (11 בספטמבר 1920)
נפטרה: ד' מנחם אב תשס"ו (29 ביולי 2006)
עין הנצי"ב

סבתא, סבתא יקרה.
סוף סוף את נחה בשלום ותמו ייסורי נפשך הטובה.
קל לי עכשיו להלבישך, לעטפך ולחוש את כפות ידיך החמות.

הנה את במטבח הגדול, בחדר אוכל, אנחנו, כל אחת בתורה בת 12, ואת מלמדת אותנו איך לשים בצק – מהבטן, וחולקת איתנו את סודות התפיחה ורזי הקליעה.
נדיבות ליבך נחשפת בקלות, אפילו בזריית גרגירי הסומסום מעל החלות הגדולות.

והנה את במטבח הקטן, בביתך, סינר קשור למתנייך. ביד אחת מחבקת קרוב לך קערה, וביד שנייה, בטוחה ויודעת, מקציפה בה ביצים. אחר כך מראה איך לשלב את הקצף לתוך העיסה- בתנועה סבלנית, למודת חכמת ידיים ולב.
והנה הריח. ריח עוגת השמרים שלך, וריח עוגת החותנת, והפרג - הם געגוע כבר שנים רבות.

הנה את, בחמש בבוקר, עם סבא, מחכה ליד האוטו, ואנחנו, הגדולות, נרגשות לבוא איתך לתל אביב לקנות בגדים למחסן, ופינוקייך - נשפכים ונוזלים כגלילי הבד בחנות.

והנה את ואנחנו בימים אחרים, פעמיים בשנה, בדרך לירושלים, להר הרצל.
הנה השרפרפים המתקפלים, קודם שניים, אחר כך אחד, והנה שקיות הבד גדושות הספרים המשומשים. והנה סבתא שלי החכמה שיודעת הרבה שפות ויודעת גם בלי מילים.

הנה אנחנו אצלך בכל בוקר שבת, לארוחת המלכים הבלתי נשכחת: הכל היה אצלך הכי טעים. הנה, את מספרת לנו את רמזי ילדותך: איך יצאת ליער לקטוף דובדבנים ואוכמניות, ואם מקשיבים טוב, אפשר לשמוע אותך מסבירה שוב, בפנים מחייכות, מה ההבדל בין ריבה וקונפיטורה.

והנה הימים המיוחדים שלנו: ואת וסבא לא שוכחים אף יומולדת ולא מדלגים על שום הזדמנות לתת מתנה.
או כשחולים, מהבית, אני שומעת את דלת המתפרה ואת חריקת הנעלים עם החורים הולכת ומתקרבת, הנה את כאן ליד מיטתי וקופסת גלידונית בידייך.

סבתא שלי, איזו זכות לי להכירך, לאהבך, ולהיות כל כך אהובה אצלך.

והנה השנים הרעות, מלאות הכאב והצער.
בהן ראיתי קודם מקרוב ואחר מרחוק איך סבתא שלי, האישה הזאת, הגדולה, החכמה, הנדיבה שיודעת לעשות הכל - נעלמת.
השנים האלו היו הזדמנות בשבילנו ללמוד מהי מצוות כיבוד הורים- למעשה, ולהכיר את מסירות הנפש, גדולתה וצניעותה.
וכמה מילים לנרסיסה המטפלת, שבאה מרחוק, והפכה להיות חלק מן המשפחה, אנחנו מודים לך, על שיום אחר יום דאגת לטפל בסבתא בכאביה, בגופה ובנפשה. נרסיסה, בטיפול המסור שנתת לסבתא, טיפלת בכולנו.

סוף סוף את נחה בשלום,
ואנחנו יכולים לקלף את שכבת החיים האחרונה הזו, ולהתרפק עליך כמי שהיית קודם:
סבתא חמה ונפלאה, מלאת חיות, נתינה ועשייה. אישה של בית קטן וגם קצת של העולם הגדול.
וילדי, וילדי כולנו, שלא זכו להכירך- יכירו וידעו את כל טובך.
ולוואי ואהיה סבתא כמוך לילדיהם.
מוריה

הניה לוי ז"ל
נולדה: כ"ד ניסן תרע"ו 27.4.1916
נפטרה: י"ג מנחם אב תשס"ו 7.8.2006

בארות יצחק

ימים קשים לישראל. בשעות אלה מובאים לקבורה חללי המלחמה הקשה שנכפתה עלינו.
ובשעה זאת אנחנו מלווים למנוחתה האחרונה את חברתנו הניה. מלחמתה תמה. כל חייה היתה לוחמת.
"ועתה ישראל מה ה' אלוקיך דורש מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך ללכת בדרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך" – פסוק מפרשת השבוע, פרשת עקב. כל מי ששומע את המילים האלה שואל את שאלת חז"ל: "וכי מילתא זוטרתא היא?!", הדבר קטן הוא, ליראה את ה', ללכת בדרכיו ולאהוב אותו?
גם להניה לא היה זה דבר קל. כל חייה היו מאמץ ומאבק לעבוד את ה' וללכת בדרכיו.
כל תשעים שנותיה, שאותם חגגנו אתה במוצאי פסח השנה, מתאפיינים במאמץ לעשות את הנדרש ממנה, וזה לא היה קל. היא נולדה בפולין להוריה, ר' משה יהודה וחיה רחל לאה, בבית של חסידי צאנז, והייתה הבת הרביעית בין עשרה ילדים ואחיינית יתומה שגדלה בביתם. בגיל צעיר נרתמה לעזרת ופרנסת המשפחה. היא עבדה במסעדה של הוריה; היה זה הראשון במשלחי ידיה הברוכות. אחריו תבוא העבודה בהנהלת חשבונות, בתפירה, ובשנים האחרונות – בכריכת ספרים. הכל עשתה בשקידה ובהקפדה על הפרטים.
הדיוק וההקפדה של הניה הם ביטוי לחיפוש האמת. כשידעה שהצדק אתה היא לא ויתרה, גם אם נשארה בדעת מיעוט. "היא יודעת להיות ביקורתית ולדרוש מהזולת את מה שהיא דורשת מעצמה. לכן כדאי להקשיב להערותיה ולשקול אותן בכובד ראש" – כך כתבנו עליה ב"עמודים", ביטאון הקיבוץ הדתי. אבל יותר מזה ידעה להודות, להעריך את היש, לגמול טובה לכל סביבתה ולעשות מעשי חסד עם כולם: שכנים וחברים, בהתנדבות בארגון יע"ל ובביקור חולים ואבלים ל"ע. ביני לבינה מפרידות עשרים שנה, אבל היא לא ותרה על הבאת כוס מים לשולחני לפני השיעור השבועי בבית המדרש לגימלאים. בכל מקום תחסרי לי, הניה, בבית הכנסת, שתי שורות מאחורי, ותמיד מקדימה את כולנו בבואך לתפילה, בשיעורים ובהרצאות, שאליהם היית צועדת בצעדים נמרצים – נמרצים גם בגלגלי הקלנועית.
אנחנו יודעים שלא היו לך חיים קלים. שנים קשות וסבל רב בששה מחנות עבודה ומעצר שונים בשואה, עלייה ארצה ובניית משפחה, גידול שני בנים לתפארת, ואת לבדך! בתש"ך באת אלינו לבארות יצחק, ועברת את כל חבלי הקליטה של אישה בודדת עם שני בנים קטנים.
בחריצותך ובמעשייך הטובים כבשת את מקומך בינינו. מבחינתך הגעת למקום שביקשת: שלווה כפרית, קהילה שומרת מצוות, וסוף סוף אפשרות להעשיר את עולם הידע היהודי שלך.
נפרדת מאתנו בשקט. עצמת את עינך במוצאי שבת חזון. האם סגרת בשבוע שחלף מאז את חשבון חייך? איננו יודעים מה חשת ומה חלף בראשך כשהיית מוטלת במחלקה הפנימית בבית חולים השרון. האם יודעת שאנחנו אוהבים אותך, דואגים לך ומתפללים להחלמתך השלמה? הלילה הסתיים המאבק האחרון שלך. זומנת לפמליה של מעלה.
בארון הקודש בבית הכנסת הזה, שאנו ניצבים בפתחו, יש כלי כסף: טסים וכתרים לספרי התורה. בחודש אלול בכל שנה לקחת את הכלים לביתך והחזרת להם את הברק שהתעמעם במשך השנה. אין מעשה המאפיין אותך יותר מזה: לעסוק בחומר המחובר לקדושה, ולהחזיר לו את הברק! חומר קשה, מתכת, שאינו נכנע מהר, אבל את ידעת לשוחח אתו ולשפר אותו. כך היו כל חייך: הישרדות ומאבק כדי לעשות יותר טוב.
המשיכי במאבק שם, בשמיים. אנחנו זקוקים בימים אלה מאוד למליץ יושר על עם ישראל. מי יודע, אולי את היא שנבחרת לשליחות הזאת?
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים!
דינה אמיר


חסר רכיב