תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

על המדף

06/09/2006
עמודים אלול תשס"ו (706) 9
על המדף
הישג היסטורי בתמורותיו
הישג היסטורי בתמורותיו – ההתיישבות הקיבוצית והמושבית 1910 – 1990
עורכים: אביגיל פז ישעיהו, יוסף גורני (עורכים)
ירושלים, תשס"ו.
הוצאת: מכון בן גוריון, יד טבנקין, יד יערי, המכון לחקר הציונות

הספר המונח לפנינו, כשמו כן תכנו, הישג היסטורי בתמורותיו. אין חולק על כך שההתיישבות השיתופית הינה אחד מהישגיה הבולטים של התנועה הציונית. עם זאת, ברור לכל שהמפעל הזה עבר ועובר תמורות מפליגות לאורך כל שנותיו. בשבע מאות עמודי הספר קובצו עשרים ושמונה מאמרי מחקר שהתפרסמו בזמנים שונים לאורך מאה שנותיה של ההתיישבות השיתופית לזרמיה, לרבות התנועה המושבית. הספר אינו מתיימר ללמד את תולדות ההתיישבות, אלא להציג לפני הקורא היבטים היסטוריים, סוציולוגיים וכלכליים כפי שבאו לביטוי במחקר המדעי, בעת שנכתבו.
הקובץ מחולק (איך לא) לשלושה חלקים. בראשון קובצו פרקי הגות שיתופית ובשני מחקרים היסטוריים אודות זרמים ותנועות. החלק השלישי מזכיר תהליכים נשכחים, חברתיים, כלכליים ופוליטיים שנראו בזמנם כ"סוף הקיבוץ".
המאמר הפותח מסביר את המושג "אי כשלון למופת", אותו הגה מ' בובר לפני שבעים שנה. רבים מאתנו אהבו לצטט את האמרה הזאת בעת הדיונים על השינויים בעשור האחרון, תוך קריצה ממזרית. כאילו רוצים לומר, 'ראו מה אמר עלינו בובר כבר אז'. ברם, איש לא טרח להסביר מה פירוש המושג המוזר הזה. ובכן, לידיעת הסקרנים, ההסבר נמצא במאמר המקורי, בו קובע המחבר, 'ניסיונות רבים שנעשו באירופה ובאמריקה במאה וחמישים שנה האחרונות, להקים מושבות כפריות ממין זה... (ו)נכשלו בדרך כלל'. בובר ממשיך ומסביר את הייחוד של ההתיישבות השיתופית בארץ ומסיק 'לפיכך רשאים אנו לומר מתוך פיקחון קיצוני, כי בנקודה אחת זו של העולם, על אלף התקלות והאכזבות שבה, יש בכל זאת להכיר אי כישלון, וכמות שהוא, הרי הוא אי כישלון למופת'. רוצה לומר, כולם נכשלו, אנחנו לא!
י' גורני עוקב אחרי תהליך גיבושו של רעיון ההתיישבות השיתופית. הוא קובע שלא הייתה זו תפיסה מלכתחילה. אורח החיים השיתופי הוא תוצר לוואי של אידיאת השירות לכלל והתפתח אט אט מתוך מציאות החיים המשותפת.
צורות שונות של התארגנויות על בסיס הרעיון השיתופי, לדעת י' סלוצקי, קדמו ליצירת הקבוצה.
כמעט שכחנו שגם המושב הוא צורת חיים שיתופית. על כך במאמרו של י' בן ארצי, העוסק בראשיתה של ההתיישבות המושבית.
שני מאמרים בספר נוגעים בקיבוץ הדתי. ח' פלס חקר רבות את ראשיתה של ההתיישבות הדתית. מאמרו בקובץ הנוכחי מספר בפרטי פרטים את התחלת הקיבוץ הדתי. מקבוצות ההכשרה בפולין (סלבקוב) ובגרמניה (בצנרוד, רודגס, גרינגסהוף) עד עליית טירת צבי ושדה אליהו על הקרקע, כלומר, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. פרק זה יכול לסייע לכל מי שמתעניין או חוקר את תולדות שתי הקבוצות הללו וגם של עין הנצי"ב וסעד. המאמר השני אודותינו, מאת א' פישמן, עומד על האוריינטציות הערכיות השולטות בחיים הקהילתיים של הקיבוץ הדתי. המחבר מצביע על ערכים סוציאליסטיים ששולבו בהשקפת עולמו של הקיבוץ הדתי. תמונה הפוכה לפישמן מציג מ' זעירא המנתח את הזיקה של ההתיישבות העובדת לתרבות היהודית המסורתית. הוא מראה כיצד מבטאת ההתיישבות את תכניה המהפכניים באמצעות סמלים מסורתיים ומכאן שלפנינו תופעה של רציפות תרבותית יהודית, על הסתירות, הקרעים והמתחים שהיא נושאת בחובה.
נ' רוטנשטרייך מתאר את תהליך הפיכת התנועות הקיבוציות לכוח פוליטי, ואילו א' שפירא מזכירה סוגיה שהסעירה את התנועה הקיבוצית במלאת לה חצי יובל (1935); תביעתו של ברל כ. לאיחוד תנועות ההתיישבות, כדי שיוכלו למלא את תפקידן הלאומי. לסוגיה אחרת מאותן שנים מתייחס מ' אביזהר במאמרו על הקשר בין תנועות הנוער (בגולה) ובין התנועות הקיבוציות.
תפקיד ההתיישבות הותיקה בקליטת העלייה הגדולה, אחרי קום המדינה, נידון בשני מאמרים. ד' הכהן מספרת על התנדבותם של בני מושבים וקיבוצים לסייע בקליטת העולים בהתיישבות. היא מתארת את הנסיבות הפוליטיות, את גישתן של התנועות המשלחות ואת יחס העולים אל המדריכים שהתנדבו לסייע להם. על הצד הפוליטי של המשימה כותב א' צור. הוא מזכיר את נאום 'בוש ונכלם' המקומם של בן גוריון, בו הביע את אכזבתו העמוקה ממחדל הקיבוצים בקליטת העלייה ההמונית. בן גוריון ראה בקיבוצים כוח משימה לאומי, שהוכיח את יכולתו לפני קום המדינה ושתפקידו להמשיך בכך ולהתאים את עצמו לשליחות החברתית החדשה ישנה. מתוך המאמר הארוך, כדאי לשים לב למשפט אחד: 'מקרב האוכלוסייה הוותיקה היו הקיבוצים המגזר היחיד שנרתם לקליטת העלייה בראשית שנות המדינה... האוכלוסייה העירונית הוותיקה העדיפה להתעלם מגלי העלייה... באופן פרדוכסלי, נכונותו של הקיבוץ להירתם למשימת קליטת העלייה גרמה לעולים לראות בו את סמל השכבה הוותיקה והעוינת'.
השתנות הערכים שהובילה אל ההפרטה, התחילה בירידת מעמדו של ערך ההסתפקות במועט. י' טלמון- גרבר הצביעה על העובדה כי ערעור מעמדה של השליחות החברתית הקשה על היחיד לקבל עליו את המגבלות שנקשרו בערך זה.
ברשימה קצרצרה זו לא הוזכרו אפילו מחצית המאמרים שבספר הכבד (תרתי משמע).
עוד מצויים בו מחקרים על החינוך, מעמד החברה וסוגיות חברתיות וכלכליות נוספות. גם מקומה של האמנות לא נפקד. בשלוש סדרות של איורים ניסו העורכים להציג מקצת מן המאפיינים שביטאו את הקשר בין האמנות לדורותיה והרעיון השיתופי. החל בביטויי אהדה והערצה וכלה בביקורת כלפי פנים.
ראוי הספר להימצא בספריות שלנו. מפעם לפעם יש מי שמחפש את המידע המצוי בין דפיו.
נחום ברוכי
בארות יצחק

חסר רכיב