תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

בוער ומחרחר

06/09/2006
עמודים אלול תשס"ו (706) 9
"בוער ומחרחר"
אבישג איילי-וינברג

חצאי מילים ומשפטים יוצרים חומר בעירה – ומלבים שנאת חינם - מחלת עמנו הקשה ביותר בעת הזו
אבישג איילי – וינברג, מדווחת על ניסיון לשמור על עירנות שהסתיים במצב רוח "בוער ומחרחר

זכיתי לשמוע את תוכנית גלי צה"ל בנסיעה. חיפשתי "משהו מעניין" כדי לשמור על עירנות, ואכן היה כה מעניין ומעורר עד כי החלטתי לחלוק עמכם, חברי הקיבוץ הדתי, את זעמי.

הזמן - "יומיים אחרי המלחמה" אם ניתן לכנות זאת כך. עדיין מודיעים במהדורת החדשות על הטמנתם של החללים אשר עדיין לא הובאו לקבורה. עם ישראל כואב, שותת דם, זקוק לנחמה.
אך אנשי התקשורת בשלהם. הם זקוקים לסנסציות... הם זקוקים לבעירה ולליבון האש שהרי שם התוכנית - "מה בוער?", ואם אין אש יש להציתה, להדליקה וללבותה. אש השנאה, אש הכעס, אש החרון.
הם – אנשי הסכינים הארוכות המושחזות מוכנים בכל עת להשמיד, להרוג ולאבד כל שריד ושמץ של אהבת ישראל, אשר המלחמה האחרונה הוכיחה כי היא קיימת, פורחת ומבטיחה את קיומנו.

המראיין הנכבד שש אלי קרב: פרשת הרמטכ"ל, פרשת השר, פרשת --- יש למצוא עוד ועוד והרי מצא!!! הנושא היה סיפור "הרמטכ"ל והמניות" מבלי להביע כרגע דעה בנושא, השאלה היא: מה אומרים, איך אומרים ולאן מובילים?
המרואיין היה האלוף אלעזר שטרן. דברי שטרן ראויים לציון על גודש אהבת ישראל אשר נמצא בהם. האלוף שטרן לימד זכות על הרמטכ"ל ולו רק בגלל העיתוי, המידה, עברו ומצב העם. הוא דיבר על כאבו של עם ישראל, על המשפחות השכולות, על גודל רוחם ועוז לבם של הלוחמים. על התגלותה של גדלות הנפש הדמוקרטית בסיפור הכואב של משפחת גרוסמן, בסיפורם של אנשים אשר רק לפני שנה התריסו נגד המדיניות והיום מוכנים להשליך נפשם מנגד מתוך אהבתם למדינה. אך לא אלו הדברים המעניינים את הברקן מבעיר הבערות. בלבי עלו דברי יותם "תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון...", כי המראיין הנכבד נתפש לחצאי מילים ומשפטים כדי לחפש חומר לבעירה. בכל כוחו השתדל להוציא מפיו של האלוף אבחנה בין דם לדם. שטרן נזהר, לא רצה לנקוט עמדות מוצהרות, אמר שהוא נזהר מהכללות אך המראיין לחץ!! "האם כוונתך לומר כי אינך רואה משפחות השייכות למדגם דמוגרפי, גיאוגרפי?" האלוף שטרן עדיין נזהר... גם וגם. "האם כוונתך לאנשי תל אביב??" עתה הצליח סוף סוף. התשובה החיובית המסתייגת של האלוף שטרן עם כל ההסתייגויות שנבעו אחר כך לא הועילה!

הנה נמצא חומר לבעירה. כשש עלי קרב הוסיף המראיין את פירושיו כהנה וכהנה: "אתה רוצה לומר כי הלוחמים הם אנשי ההתנחלויות, חובשי הכיפות..."

שטרן: "אתה אמרת!! וגם הקיבוצים!! אני אומר".
המראיין הנכבד: "כן, אך לא אנשי תל אביב..." וכך ממשיך איש התקשורת הנכבד לעסוק בהכפשה, בליבוי השנאה, בליבוי הקרב!! עתה יש לו שעה נוספת והיא בוודאי תהיה מרתקת!! הרי תבאנה התגובות הרצויות והוא – ישישו בני מעיו!! עתה בא המכתב הזועם של איש תל אביב! "אני לחמתי, בני ביחידות קרביות... אתם שוקלים דמים כליטרים של חלב...". "אל הילד הזה התפללתי" – שש המבעיר. מה בוער? הכל בוער!! איזה כיף.

כרבע שעה אחר כך הוקראו במהירות – זה לא סנסציוני - דבריה של האישה הקוראת "להניח את הסכינים!!! עוד לא הצטנן דם ההרוגים. עת לתקן, עת לשקם, עת להיות מלוכדים כאיש אחד, לצאת מתוך הימים הנוראים..." אלו דברים נפלאים. אך רזי ברקאי אינו אוהב את הצליל הזה והוא שואל ומתיז את ארסו "וכי אי אפשר כך וכך זה בצד זה??" והיא נלחצת אל הקיר ומנסה לשכנע כי לא זו העת ולא זה הזמן... אבל ידידנו הוא "מנקה המדינה" מכל רעותיה ואם אין רעות ואין שחיתות הוא ימצאם וימציאם ובלבד שתבער הבערה.

על שנאת חינם נחרב הבית השני. מחלת עמנו הקשה ביותר בעת הזו היא השנאה. עלינו, חברי הקיבוץ הדתי להגיב בחריפות על ליבוי השנאה באמצעי התקשורת. "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו", הם חבויים בצל מסך הטלוויזיה. בשם קדושת הדמוקרטיה וחופש הדיבור יעוטו על כל פרצה, על כל פצע פתוח וידאגו להרחיב את הפרצות, להאיר את הכאב, לא מתוך אהבת ישראל אלא מתוך אהבת הסנסציה. הפופולאריות הנרכשת באמצעות הפנייה אל הרבדים הנמוכים ביותר של נפש האדם: שנאה, כעס, נקמה.

המלחמה שהייתה, פנים רבות לה. איני באה כרגע לתת פרשנויות: צודקת, לא צודקת, יעילה, לא יעילה, נכונה, לא נכונה – דבר אחד בטוח: במהלך המלחמה, התגלה עם ישראל בכוחו, באמונתו ובמסירות נפשו. לא רק בשדה הקרב, גם בעורף. אנשים שפתחו את בתיהם ולבבם לרבבות אשר נאלצו לעזוב את ביתם, אנשים שדבקו במסירות נפש במקום מגוריהם למרות הסכנה הכריזו: "אנחנו פה! שום נסראללה לא יזיז אותנו".
אנשים שקלו את מכלול הצרות, הדאגות והנדודים באהבה ואמרו: "זו המדינה שלנו, והיא נלחמת על חייה...". גילויים של מסירות נפש בשדה הקרב שעדיין אין אנו יודעים את כולם ועוד יסופר...


לסיכום
איני חושבת כי יש להעלים עין מתחלואיה המוסריים של מדינת ישראל ומכישלונותיו של עם ישראל. אך "לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים", אמר קוהלת.

ואסיים באפיזודה. באירוע נפילת מגדלי התאומים שהיתי בחופשה. שלא כרגיל עיתותי היו בידי.עקבתי משך שבוע אחר הדיווחים מהארץ ומחו"ל, אחר דברי הכתבים והמדינאים בארה"ב. המילה מחדל לא נשמעה ולא הוזכרה. הייתה אווירה של תסכול, צער, כאב, ניסיון להפקת לקחים. לא דברו לפחות משך אותו שבוע ועוד זמן רב אחר כך על ועדות חקירה, על העמדת "הנאשמים" לדין וכו' וכו'. בהחלט יתכן כי עסקו בכך ודברו על כך אך אם כן – לא בכל מגבירי הקול וההדהוד. קודם לכל הובלט הצורך להתאחד כדי להילחם ב"כוחות הרשע".

מדוע אצלנו חוגג הפילוג על קברי החללים??? אנא, תנו לנו מעין מים חיים של אהבת ישראל ונכבה את השריפות הגדולות והמיותרות של השנאה.

עין הנצי"ב
בוער ומחרחר
אבישג איילי-וינברג

חסר רכיב