תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

הנשיא אשר בתוכם

23/02/2009
עמודים שבט (730) 4
וְהַנָּשִׂיא אֲשֶׁר בְּתוֹכָם

על הכתרת אובמה ותורת ישראל
הרב יצחק בן דוד

הקשר בין תוצאות הבחירות בארה"ב הגדולה לישראל – ברור וידוע
אך מה הקשר בין תוצאות הבחירות לתורת ישראל?
הרב יצחק בן דוד על צלם אלוהים, חירות האדם וברק אובמה

במסגרת השיח הציבורי בישראל שעוסק בהפיכתו של ברק אובמה לנשיא, ההתמקדות העיקרית ואף הטבעית היא בשאלת ההשפעות הישירות והעקיפות של עמדותיו ומדיניותו של אובמה על העם היהודי בכלל, ועל מדינת ישראל בפרט.
אינני כופר בכך שנקודת המבט הזו היא אכן הנקודה המרכזית והעיקרית שיש לעסוק בה בבואנו להעריך את הפיכתו של אובמה לנשיא המעצמה החשובה ביותר בעולם (עדיין). אך בדברים הבאים, הייתי רוצה לעמוד על היבט אחר לחלוטין שקשור בבחירתו של אובמה לנשיא; לטעמי, הפיכתו של אדם ממוצא אפרו-אמריקני לנשיא במעצמה עולמית מובילה, מהווה יום גדול לתורת ישראל, יום שבו נעשה צעד גדול נוסף בכיוון של מימוש אחת ממטרותיה העמוקות והיסודיות ביותר.
המשפט האחרון גורם מן הסתם להרמת גבה אצל רבים מן הקוראים, ומסיבות מובנות: כיצד עלייתו של נשיא דמוקרטי שלא חשוד באהדה מיוחדת למדינת ישראל, יכולה להיחשב כיום חג ליהודים ולתורתם?
על כך בדברים הבאים.

צלם אלוהים
כידוע, התורה נפתחת בקביעה המפורסמת שלפיה האדם נברא "בצלם אלוהים" (בראשית א', 27). אך למעשה, רעיון הבריאה בצלם כלל איננו חידוש של התורה. על פי מיתוס מצרי קדום, האל 'אמון' לבש את צורתו של המלך המכהן, קיים יחסי מין עם המלכה, וכך נולד המלך החדש מן 'הטל' שהרעיף האל על המלכה; בכתבים אשוריים נאמר שהמלך נוצר בצלמו של האל 'בֶּל'.
חידושה של התורה מתבטא בעיקר בדמוקרטיזציה שהיא עושה לרעיון הזה של ה'בריאה בצלם'; לא המלך והמנהיג בלבד נבראו בצלם אלוהים, אלא האדם באשר הוא אדם.
המשמעות המדינית והפוליטית שנובעת משינוי זה היא ברורה; בעולם בו המלך נתפס כמי שנברא בצלם, אזי רק כפיפות מוחלטת של האדם לשלטון יכולה לקרב את האדם אל אלוהיו, ואילו מן הרעיון שכל אדם נברא בצלם, נובע שדווקא מימוש חירותו האישית והמוסרית של היחיד היא שיכולה להוביל למימושו של צלם האלוהים שנטוע בתוכו פנימה.

עשרת הדיברות מתחילות בחירות
ואכן, נראה שיש קשר ישיר בין רעיון הבריאה בצלם שפותח את ספר בראשית, לבין סיפור ייסודו ויצירתו של עם ישראל, המופיע בתחילתו של ספר שמות. הסיפור המכונן על לידתו של עם ישראל מספר סיפור על יציאתו של עם מעבדות לחירות. הברית המרכזית אותה מתאר התנ"ך היא ברית שנכרתת בין אלוהים לבין בני האדם לאחר שהאל הוציאם ממצב של עבדות, והעניק להם את חירותם האנושית.
בעשרת הדיברות, הטכסט הבסיסי ביותר של ההתגלות האלוהית לבני האדם, מתארת התורה את האל בראש ובראשונה לא כבורא או כנותן תורה, אלא דווקא כמי שהוציא עם של עבדים לחירותם: "אָנֹכִי ה' אֱלוֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ', 2). האתוס של היציאה מעבדות לחירות הוא הכוח המניע של המסורת היהודית מרגע לידתה.

התורה נלחמת למען זכויות העבד
הערך הגדול שמייחסת התורה ליציאה מעבדות לחירות, איננו מצטמצם רק בתיאורי מעשיו של האל, אלא הוא מתורגם גם להנחיות משפטיות אותן מדגישה התורה פעם אחר פעם.
בתחילה, הרגישות למצבם של העבדים באה לידי ביטוי בעשרת הדברות לא רק בהצהרה הפותחת שלהן, אלא גם באחת משתי מצוות העשה הכלולות בהן - מצוות השביתה בשבת. התורה טורחת להדגיש את החובה לדאוג גם למנוחתם של העבדים (הכנענים!) ביום השבת: "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (שמות כ', 9).
בפסוק אחר, זכות המנוחה של העבדים מופיעה בתורה כמטרתה העיקרית של מצוות השבת בכללותה: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (שמות כ"ג, 12).
ומעבר לכך. הפרשה הראשונה בתורה שמופיעה מיד לאחר תום עשרת הדיברות ומעמד הר סיני עוסקת בהסדרת זכויותיו של העבד העברי ובהגבלת בעלותו של האדון על חייו (שמות כ"א). מכאן ואילך מכרסמת התורה בתוקפו של מוסד העבדות, ובעצם ממירה - באופן הדרגתי - את מעמדו של העבד למעמדו של פועל: "לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים" (דברים ט"ו, 18).

בשורת החירות לעולם כולו
המהפכה החוקתית של התורה ביחס למוסד העבדות, לא הצטמצמה רק בגבולותיו הצרים של עם ישראל. אחד מהחוקים המהפכניים של ספר דברים קובע כי אסור לאדם להסגיר עבד (כל עבד!) הבורח מאדונו: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו" (דברים כ"ג, 16). בחוק זה, החורג באופן דרמטי מכל המסורת המשפטית והתרבותית של התקופה, קובעת התורה שתביעתו הפנימית של העבד לחירות, חשובה יותר מאשר הזכות הממונית של משעבדו. זכותו של העבד לחירות, גוברת על זכות הקניין של אדונו!
אכן, מן הראוי להדגיש כאן שהתורה לא ביטלה לחלוטין את מוסד העבדות כבר בראשית הדרך. אך לטעמי הדבר נובע מכך שמהפכה רעיונית, חברתית וכלכלית בסדר הגודל אותו מנסה התורה לבצע ביחס למוסד העבדות, איננה מהפכה שיכולה להתבצע באופן מיידי וגורף. שינויים חברתיים, ובעיקר כאלו שקשורים למבנה הכלכלי של החברה, הם מטיבם תהליכים איטיים וארוכי טווח, אך התורה טווה את הדרך ומסמנת את המסלול. לעיתים, ניסיון לחולל מהפכות אידיאולוגיות דרמטיות מדיי, מערער באופן חריף את הסיכוי שמהפכות אלו יצליחו לחלחל ולהשפיע באופן ממשי על החברה.
על פי הבנתי, המערך הנורמטיבי אותו פורסת התורה ביחס למוסד העבדות, חותר בכללותו לליברליזציה יחסית של מוסד העבדות, בתקופה שהקדימה במאות ובאלפי שנים תהליכים מקבילים שהתחוללו בחברות אנושיות אחרות.
אתן כאן דוגמה נוספת. דומה בעיני שאחד מחידושיה החשובים של התורה ביחס לעבדים נעוץ בכך שעל פי ההלכה, עבד כנעני (כלומר, כל עבד שאיננו יהודי) שמשתחרר - דינו כיהודי לכל דבר. בכך, באה לידי ביטוי התפיסה שמעמד העבדות אינו אלא סידור חברתי-כלכלי, אך מעמדו האישי המהותי של העבד, איננו נופל משאר בני החברה. מעניין מאוד לציין שבקביעתה זו, 'עקפה' ההלכה היהודית הקדומה את פסק הדין המפורסם של בית המשפט העליון האמריקאי (דרד סקוט נגד סנדפורד, בשנת 1857) שקבע כי עבדים הם "בני מדרג נמוך יותר מבני האדם", ועל כן הם אינם יכולים להפוך לעולם לאזרחים שווים של ארצות הברית. ואכן, למרות שהעבדות עצמה כבר פסקה מלהתקיים בארצות הברית לפני למעלה ממאה וחמישים שנה, הפלייתם ונחיתותם של השחורים בחברה האמריקאית הייתה בגדר מציאות חברתית ופוליטית בולטת ומוחשית עד לעבר הלא רחוק.

אז והיום
לפני אלפי שנים, התורה היא שבישרה לראשונה את בשורת חירותו של האדם מעול משעבדיו ורודיו. בכך סימנה את נקודת המפנה של החברה האנושית מחברה של עבדים, לחברה השואפת למימוש חירותם של חבריה, ולמימוש צלם האלוהים הנטוע בהם.
ביום בו מעצמה עולמית גדולה כמו ארצות הברית של אמריקה משביעה לנשיא אדם השייך לגזע שעד לפני פחות ממאה חמישים שנה נחשב באותה מדינה עצמה לגזע נחות שנידון לחיי עבדות, אנו כיהודים יכולים לחוש גאווה מוצדקת: לנו ולתרבותנו העתיקה יש חלק אמיתי בהורתו ולידתו של הרגע ההיסטורי הזה בתולדות ימיה של האנושות.
והשאלה המרחפת באוויר בסופם של הדברים: מה יהיו הבשורות הבאות שיכולה התרבות היהודית להנחיל לעולם? האם יש בכוחנו לעמוד על ייחודנו התרבותי ביחס לסוגיות עכשוויות גם כאשר הדבר איננו פופולארי, ואינו עולה בקנה אחד עם התפיסות המוסריות והתרבותיות המקובלות בשיח ההווה?
מה שבטוח, יש לנו את החירות המוסרית המלאה להחליט על כך ולעמוד מול העולם עם זהותנו. תשאלו את אובמה...

עין הנצי"ב

חסר רכיב