תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

פרשת שמות תשס"ז 2007 (33) מאת הרב עדיאל כהן

14/01/2007



דף פרשת השבוע
הקיבוץ הדתי



כ"ג טבת תשס"ז, 13.01.07

פרשת שמות


"חתן דמים למולת" – וברכות ברית המילה

מאת הרב עדיאל כהן, קיבוץ כפר עציון

  


שנינו בתוספתא במסכת ברכות:

"המוהל צריך ברכה לעצמו, אומר: 'ברוך... על המילה'. אבי הבן צריך ברכה לעצמו, אומר: 'ברוך אתה... להכניסו בבריתו של אברהם אבינו'. העומדין מה הן אומרים? 'כשם שהכניסתו לברית כן תכניסו לתורה ולחופה ולמעשים טובים'.

המברך מהו אומר? 'אשר קדש ידיד מבטן וחֹק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קדש, על כן בשכר זאת א-ל חי חלקנו צורנו ציווה להציל ידידות שארנו משחת, ברוך... כורת הברית'" (פ"ו הל' יב-יג, עפ"י מהדורת ליברמן).

התוספתא מונה את הברכות השונות הנאמרות בברית המילה: ברכת המצוות הנאמרת על-ידי המוהל, ברכת אבי הבן, המברך "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו", ותשובת הקהל: "כשם שהכניסתו"; וברכה נוספת שהמברך אומרה: "אשר קידש ידיד מבטן".

דבר ברור הוא, כי במטבע הברכות שטבעו חכמים, משתקפים רעיונות יסוד ותשתיות עומק של המצוות הקשורות בו, ולימוד תכני הברכות כפשוטן יש בו כדי להאיר את צדדיה ההגותיים של המצווה ואת תכניה.

חכמי ישראל לדורותיהם ביקשו למצוא את המקורות המקראיים של הברכות, ועל-ידי כך לחשוף את תכניהן.  

ברצוננו לטעון, כי שתי ברכות המילה "להכניסו" ו"אשר קידש" משקפות שתי בחינות במצוות המילה, או ליתר דיוק שתי מילות שונות בתכלית, אשר לשתיהן מקור במקרא, ושתיהן נצטרפו ובאו כקומה אחת שלמה במטבע שטבעו חכמים בברכה.

דומה כי ברכת "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" משקפת את הפן הידוע והבולט יותר של המילה – המילה כברית. יש לשים לב, כי במסגרת הפרשה בבראשית י"ז, א-ט"ו מצוות המילה לא נאמרת כעניין לעצמו, אלא היא משולבת בפרשה שעניינה הברית שכרת ה' עם אברהם.

חלקו של ה' בברית הוא להיות לא-לקים לאברהם ולזרעו ולתת לו את ארץ כנען, ומנגד חלקו של אברהם בברית הוא לקיים את המילה. אין ספק אם כן, כי ברכת "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" רומזת לפרשה זו. ייחוס הברית לאברהם נובע מן העובדה כי הברית אכן נכרתה עמו, כמבואר בפרשה.

הברכה השנייה הנאמרת בברית היא ברכת "אשר קידש". לגבי ברכה זו אחזה התוספתא בלשון "המברך אומר", וכבר דייק בעל ה'חסדי דוד' על אתר, כי משמע מכאן שכל אדם יכול לבָרכה.

במה עוסקת הברכה? נצטט אותה שנית, וננסה לעמוד על משמעותה:

"אומר: אשר קדש ידיד מבטן וחֹק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קדש, על כן בשכר זאת א-ל חי חלקנו צורנו ציווה להציל ידידות שארנו משחת, ברוך... כורת הברית".

 ברכה זו הינה תפילה לא-ל, שבשכר מצוות המילה יציל את הרך הנימול מהיזק ומאבדון, והיא מביעה את התפיסה כי המילה מצילה את הנימול מסכנת חיים.

מהיכן צומחת ועולה תפיסה זו, ומהם שורשיה המקראיים? ברי כי היא איננה קשורה לפרשה בבראשית י"ז – שבמסגרתה לא מובע שם שום רעיון הקושר אותה להגנה והצלה מסכנה. דומה כי תפיסה זו קשורה לפרשה אחרת בתורה פרשת 'חתן דמים למולות',שבפרשת השבוע :

"ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. ותִקח צִפֹרה צֹר ותכרֹת את ערלת בנה ותַגע לרגליו, ותאמר כי חתן דמים אתה לי. ויִרף ממנו, אז אמרה חתן דמים למולֹת" (שמות, ד' כד-כו).

פרשה זו עמומה מאוד, ורבות התמיהות אשר היא מעוררת: את מי ביקש ה' להמית, האם את משה או את בנו? ואם הכוונה לבנו במי מדובר, האם בגרשום או שמא אליעזר? 'ותגע לרגליו' של מי? 'וירף ממנו' ממי? ומיהו חתן הדמים? ועל כֻלנה עומדת וניצבת שאלת השאלות: אם אמנם נבין כי משה הוא שמבקשים להמיתו מה ראה ה' להמית את מושיעם של ישראל העושה את דרכו מצרימה?

על שאלות אלו ועוד נשתברו קולמוסים רבים: החל מחז"ל, דרך פרשני ימי הביניים וכלה במחקר החדש. לא באנו כאן אלא להעיר על שתי נקודות הכרוכות זו בזו, העולות מפשוטה של פרשה.

המילה במסגרת פרשה זו נתפסת כמגינה ומצילה ממוות, ואין כאן שום זכר לקיום בריתו של אברהם. הדין לדעתנו עם טלמון ('חתן דמים', ארץ ישראל ג, עמ' 93-96), הקובע "שיש להסתייג מכל ניסיון לקשור את מילת בנו של משה עם המילה היהודית המסורתית. אין זו דומה לזו. אופייה ולשונה של הפרשה… מחייבים אותנו לראותה באור שונה".

רק בפרשה זו, ובסיפור מילת בני ישראל ביד יהושע בן-נון ערב הכניסה לארץ  (יהושע ה', ב'-ח'), צוין שצוֹר או חרבות צורים שימשו במילה, פרט שאין לו זכר בכל הכתובים העוסקים בתיאורי מילה במקרא. גם ללשון הכתוב "ותכרֹת את ערלת בנה" אין אח בפרשיות המילה האחרות, בהן משמש הפועל 'מל' ביחס להסרת הערלה. והחשוב מכל: ציפורה המִדיינית היא הפעילה בסיפור, וּודאי שמילתה איננה קשורה כלל לבריתו של אברהם. מדוע ציפורה מלה? נראה שפעולותיה קשורות לכך שמנהג המילה היה נפוץ בקרב עמים רבים באותה תקופה. המילה אצלם לא באה מכוח בריתו של אברהם, מכוחה של התגלות א-לקית ומכוחה של ברית עם הא-לקים, אלא מכוחו של החיבור לטבע ולאיתניו – מילה המגינה משדים ומזיקים ומצילה את האדם מאבדון.

ברור אם כן, כי ברכת "אשר קידש" איננה קשורה למילת הברית, אלא למה שכינינו כאן 'המילה הטבעית', מילה המצילה מגהינם, מכָרֵת וממוות.

"על כן כל הדברים שמצד החינוך שקודם למתן תורה מצאו מקום באומה ובעולם, אם רק היה להם יסוד מוסרי, והיה אפשר להעלותם למעלה מוסרית נצחית ומתפתחת, השאירתם התורה הא-לקית" (הראי"ה קוק זצ"ל, אדר היקר עמ' מ"ב).

יש לשער כי קיום המילה לא נתחדש אצל אברהם אבינו, והמילה הטבעית היתה קיימת בעולם עוד קודם לכן. אולם, הציווי לאברהם לקיימה כחלק מברית עם א-לקים, הוא שנתן לה את חותם הנצח. מערכת ברכות המילה כמכלול אחד, מביאה לידי ביטוי את הופעתה השלמה של המילה מהרובד הטבעי, הנמוך, ועד לחותם הא-לוקי של הנצח.

_____________________________________________________________


הרב עדיאל כהן הוא רב בקיבוץ כפר עציון, ולומד בבית מורשה בירושלים.



אפשר לקבל את דף פרשת השבוע של הקיבוץ הדתי בדואר אלקטרוני או לראות אותו באינטרנט באתר של הקיבוץ הדתי בכתובת: www.kdati.org.il/.

כדי לקבל את הדף כל שבוע בדואר אלקטרוני, יש לשלוח הודעה אל: webmaster@kdati.org.il  ולרשום subscribe בשורת הנושא. כדי להפסיק, יש לכתוב unsubscribe בשורת הנושא.

תגובות למאמרים וכן הצעות לכתוב מאמרים, יש לשלוח אל: kdati@walla.com

 

אתר האינטרנט של הקיבוץ הדתי: www.kdati.org.il 

 


דף פרשת השבוע כקובץ WORD להדפסה


חסר רכיב