תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

רבה ורבי זירא

22/03/2006
עמודים אדר תשס"ו (702) 5
"קם רבה, שחטיה לרבי זירא"
נילי בן ארי

לזכרו של אבי מורי פרץ צבי הכהן גרוס ז"ל

"בכל שנה בפורים היה אבא חוזר על המעשה, מעלה את השאלות, ומתרצן בתירוץ חסידי שהיה נפוץ בין יהודי גליציה". נילי בן ארי נזכרת בסיפור המעשה המדהים על רבה ורבי זירא, מרחיבה קושיות ותירוצים

הגמרא במסכת מגילה (דף ז:) דנה בחיוב האדם להשתכר בפורים:
"אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא - (חייב אדם להשתכר בפורים)
עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".
בהמשך למאמר, מספרת הגמרא סיפור מוזר על רבה ורבי זירא בפורים:
"רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי (רבה ורבי זירא עשו יחד סעודת פורים). איבסום (השתכרו). קם רבה שחטיה לרבי זירא (קם רבה ושחט את רבי זירא). למחר בעי רחמי ואחייה (למחרת, ביקש עליו רחמים והקימו לתחייה).
לשנה, אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי (לאחר שנה אמר לו (רבה): יבוא אדוני ונערוך סעודת פורים יחד). אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (אמר לו (רבי זירא): לא בכל ושעה ושעה מתרחש נס)".


מבנה הסוגיה מוכר; בתחילה נפסקת ההלכה: 'עד דלא ידע...', ולחיזוקה מופיעה דוגמה, כיצד רבה ורבי זירא קיימו את ההלכה.
במקרא ניתן למצוא מקורות רבים העוסקים בשבחו ותכונותיו הטובות של היין: "לשתות היעף במדבר" (שמו"ב טז, 2) ; "ויין ישמח לבב אנוש..." (תהילים קד, 15) ועוד. עם זאת, סיפורים ופסוקים במקרא מדברים בגנות השכרות, שהיא תוצאה של שתיית יין מופרזת: שכרותו של נח, הנוטע הראשון (בראשית ט), לוט ובנותיו במערה (בראשית יט) ועוד. גם בספרות התושב"ע, בתלמוד ובמדרשים, ניתן למצוא את שני צדדיו של המטבע - שבח וגנות.
במקומנו, אומר רבא מפורשות שבפורים חייב אדם לשתות שתייה מופרזת שתביא אותו לבלבול חושים ואובדן צלילות הדעת עד כדי חשיבה הפוכה, כמו שנאמר על לוט "ולא ידע בשכבה ובקומה" (בראשית יט, 34). פרשנים רבים ניסו לפרש את דבריו של רבא שלא כפשוטם; יש והצביעו על כך שהביטוי ארור המן שווה בגימטריא שלו לברוך מרדכי – 502; יש ואמרו שלאחר הסיפור הסמוך לפסיקה הפסיקו לנהוג כרבא ועוד. אולם, גם אם נקוט בידינו הכלל ש'מעשה חכמים', אינו סיפור ביוגרפי או היסטורי, נשאלת השאלה מה ראה המספר צורך לספר סיפור כזה על רבה?
במאמרו 'מאמר על אודות דרשות חז"ל ' , דן ר' אברהם בן הרמב"ם במעשיות שהגמרא נקטה בהן לשון גוזמא ביודעין: "דיברה תורה בלשון הבאי. דיברו נביאים בלשון הבאי. דיברו חכמים לשון הבאי. דיברה תורה לשון הבאי" (כט ע"א). ר' אברהם מביא דוגמאות לדברי הבאי מן התורה - "ערים גדלת ובצורת בשמים" (דברים א, 28), מן הנביאים ומהמשנה, וברצותו להדגים דברי הבאי מן הגמרא, הוא משתמש בסיפורנו, ומפרשו:
"פירוש, שהכהו ופצע בו חבורה גדולה שקרובה למיתה, ולגודל המכה ההיא, אמר: 'שחטיה', ואולי הייתה המכה ההיא בצוואר. ופירוש 'ואחייה' - מלשון: 'ויחי מחליו' (ישעיהו לח, 9), ובלשון חכמים ז"ל: 'עד שתחיה המכה' [עד שתירפא המכה] (נידה סד:), וכמוהו בכתובות [על אשת ר' חכינאי שפרחה נפשה]".

ידועים סיפוריו של רבה בר רב חנה המרובים גוזמאות (בבא בתרא עג:), אולם בסיפורים אלו בידוע הוא שמדובר בגוזמא, ואילו בסיפורנו משיחה הגמרא לפי תומה מעשה שהיה. ואשר לניסוחו התמוה של הסיפור, מדוע נקט הכתוב לשון שחיטה: 'קם רבה ושחטיה', הנוהגת לגבי הריגת בהמה בלבד?
ואם יוצא הסיפור מדי פשוטו, מדוע סירב רב זירא לקיים עם רבה סעודת פורים נוספת?
האם הסיפור מאשש את פסיקתו של רבא: 'חייב אדם לבסומי עד...' , או שמא יוצא כנגדה ומספר לנו מה הנזק העלול להיגרם למי שמקיים את ההלכה כפשוטה?
וגם אם נלך בדרכו של ר' אברהם בן הרמב"ם, ונפרש את הפעל 'שחטיה' כחנק (סחטיה - כנאמר בבראשית מ, 11 - "וכוס פרעה בידי אקח את הענבים ואשחט אתם אל כוס פרעה"), האם ייתכן לייחס פעילות אלימה כזו לרבה?

השל"ה ופרשנים נוספים הבינו את הסיפור כאלגוריה, והיין הוא לדעתם יינה של תורה – כלומר סודותיה, בדומה לסיפור במסכת חגיגה (דף יד:) של ארבעה שנכנסו לפרדס, ובן עזאי הציץ ומת. על פי פירוש זה, גם בסיפורנו הגיע רב זירא למצב של "כלות הנפש", כיוון שהיה לו גילוי רב מדי של יין התורה.
מפשוטו של הסיפור נראה ששניהם השתכרו - 'איבסום'. רבה, הפעיל בין שניהם, קם ושחט את רבי זירא. למחרת, משנתפכח משיכרונו והבחין בתוצאות מעשהו, ביקש רחמים על חברו, עשה בו נס, והחיה אותו.
אם כן, מה הניע את רבה לרצות לשחזר את הסיטואציה? מדוע ביקש מחברו לערוך שוב סעודת פורים שמרובה בה הסכנה של תוצאות השכרות?
ועוד, האם נהגו שניהם כהלכה, או שמא רק אחד מהם? האם ניתן לייחס סמליות ומשמעות לשמותיהם (רבה - רוב, גדול ; זירא – קטן), הרומזת כי רבה הוא החיובי שבשניים?
בליקוטי אמרים מסביר בעל התניא כי רבה היה במדרגת צדיק גמור. אם כך, כיצד ייתכן שאפילו בדרך של גוזמא יאמר עליו ששפך דמים?
החתם סופר בתשובותיו קושר סיפור זה עם הגמרא במסכת שבת (דף קנו.), שם מסופר שמי שנולד במזל מאדים, יהיה אדם שופך דמים. רבה באותו מקום מעיד על עצמו - "אנא במאדים".
אולי ניתן לספר את הסיפור כקריצה שובבה של המספר אלינו הקוראים, קריצה מענייני הפורים; ראו מה קורה כשמקיימים מצווה עד כדי איבוד שיקול הדעת. זהו ודאי סיפור היוצא כנגד אבדן החושים, ומתריע על הסכנה במצב של שכרות יתר. שני אמוראים גדולים לקו, ואף שנעשה להם נס, לנו, בני האדם מן השורה שאין בידם הכוח הרוחני לבקש על הנס, לא כדאי להגיע למצב מעין זה.

לסיום, ברצוני להביא פרשנות היתולית שלימד אותנו אבי מורי ז"ל.
בכל שנה בפורים היה אבא חוזר על המעשה, מעלה את השאלות, ומתרצן בתירוץ חסידי שהיה נפוץ בין יהודי גליציה:
"מדוע שחטו רבה לר' זירא? מפני שמזג לו בירה שחורה במקום בירה לבנה".
חסידים אהבו להסב ולשתות יחדיו בירה לבנה, וכטוב ליבם בשתייה, הקפידו לספר את סיפורם של רבה ורב זירא, ובתירוץ ההיתולי הנ"ל, הביעו בעקיפין את דעתם על סיפור זה, שאין לקבל אותו כפשוטו - "לא היה ולא נברא אלא משל היה".
פורים שמח!

טירת צבי



חסר רכיב