תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

היער, השושנה והשכינה

19/02/2006
עמודים שבט תשס"ו (701) 4
היער השושנה והשכינה

מאת: נילי בן ארי

'דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו...'
כל הניגונים שבעולם שורשם בקדושה. הטומאה אינה יודעת את השמחה והניגון, לפי שהיא מקור העצבות. יש ניגונים, כאותם שירי רועים, שהם ניצוצות נודדים של המנגינה הקדושה, שנשבו בידי כוחות הרע, ועל הצדיק להחזיר את הניצוצות למקומם



"כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות"
מספרים על הרמב"ן שטייל פעם בגן עם ידידו, הכומר, ונתקשרה ביניהם שיחה בדבר היהודים.
- אתם היהודים - אמר הכומר - כנראה באמת עם רע אתם, שאם לא כן, לא היו שונאים אתכם כל כך בעולם.
כתשובה לכך, התחיל הרמב"ן מוליך אותו על פני הגן, עד שהביאו אל פינה אחת. הראה לו ואמר:
- הרי כאן לפניך ורדים יפים וריחניים, והם אכולים וזלולים על ידי המעופפים והזוחלים.
כנגדם, רואה אתה פרחים קוצניים ודוקרניים שהמעופפים והזוחלים אין להם שליטה עליהם. האם הדבר הזה מוכיח, שהקוצים טובים מן השושנים? בודאי שלא! הדבר הזה רק מוכיח כי השושנים, כצמח רך ועדין, אין ביכולתן לעמוד כנגד אויביהן, כפי שמסוגלים לעשות החוחים הקוצניים... והוא הדין - הוסיף הרמב"ן - בעם ישראל. לא משום שאנו רעים מאחרים מרדפים אותנו, אלא משום שחלשים אנו מאחרים, ואין לנו אפשרות להתגונן...
(מתוך: יאושזון, אוצרנו הישן)

רבי יצחק טויב מקאלוב נולד בשנת תקי"א (1751) למשפחה אמידה בכפר סרנטש שבהונגריה, ובשנת תקל"ו נתמנה לרבה של קהילת קאלוב. בקאלוב החל לכהן כרבי, והיה האדמו"ר הראשון שנולד בהונגריה.
רבי יצחק נתפרסם בשיריו וניגוניו. אחד משיריו זכה לעדנה במחזמר שעלה על הבמה בשנות הששים - "איש חסיד היה". המנגינה המלודית של השיר, סייעה לתפוצתו של השיר והמחזמר:

יער יער...
יער , יער, מה גדול אתה!
שושנה, שושנה, מה רחוקה את!

אילו היה היער קטן,
הייתה שושנה קרובה אז.

אילו מן היער הוציאוני,
היינו שנינו יחד אז.

גלות, גלות, מה גדולה את!
שכינה, שכינה, מה רחוקה את!

שיר זה הינו עיבוד שעשה רבי יצחק טויב מקאלוב לשיר רועים הונגרי.
כילד, שמע רבי יצחק שירי רועים בחוצות כפר מולדתו. מספרים שגם בהיותו אדמו"ר היה לובש בגדי איכרים ויוצא אל שדות הכפר, אל הרועים, לשאוב וללקט מנגינות מפיהם.
ידועה היא השקפת החסידות על הניגון, כדברי שירו המפורסם של רבי נחמן מברסלב:
'דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו...'
כל הניגונים שבעולם שורשם בקדושה. הטומאה אינה יודעת את השמחה והניגון, לפי שהיא מקור העצבות. יש ניגונים, כאותם שירי רועים, שהם ניצוצות נודדים של המנגינה הקדושה, שנשבו בידי כוחות הרע, ועל הצדיק להחזיר את הניצוצות למקומם.
שיר הרועים ממנו מסתעף השיר "יער יער" הינו:

נוסח א'
הר, הר, מה גבוה אתה!
כלה, כלה, מה רחוקה את!

הר, הר, העלם מהר
ואני אל כלתי אתקרב.

מוכר גם נוסח נוסף אותו עיבד ר' יצחק אייזיק:

נוסח ב'
שכינה, שכינה, מה רחוקה את!
גלות, גלות, מה רחוקה את!

אילו הייתה הגלות קטנה,
הייתה השכינה קרובה אז.

אילו מן הגלות הוציאוני,
היינו שנינו יחד אז.

בכל נוסחי השיר מוצג אותו עיקרון משותף: שני גיבורים הרוצים להתקרב זה אל זה, ומכשול מונח ביניהם.
חתן - כלה
אדם - שכינה
אדם - שושנה
גלות - שכינה
בעמודה הימנית - זכר, בעמודה השמאלית - נקבה.
את השיר שר תמיד הגבר, והוא כמה להגיע אל האהובה הנכספת, השושנה, הכלה, השכינה. בעיבוד של רבי יצחק אייזיק שהושר ע"י שלמה ניצן, המורכבות רבה יותר. מושא הכמיהה הוא השושנה, המתבררת לבסוף כשכינה.
המכשול גדול כפליים עקב התארים הכמותיים; הכלה, השכינה והשושנה – רחוקות, ואילו ההר - גבוה, הגלות - גדולה והיער - גדול גם הוא.
בשיריו, עידן ר' יצחק אייזיק את משאלת הלב הפשוטה של הרועים:
הרועה מצווה על ההר – 'העלם מהר', כדי שתושג המטרה – 'אל כלתי אתקרב'.
היהודי הבוכה על צער הגלות, מדבר על מטרה רחוקה יותר- השכינה. משאלת הלב של היהודי אינה מתממשת בינתיים, ולכן הוסיף רבי יצחק אייזיק לשירו את המילה 'אילו'.
בבית האחרון של נוסח ב' מעז היהודי יותר, ואומר בלשון סתמית:
אילו מן הגלות הוציאוני - היינו שנינו יחד אז.
ואולי, דווקא מעז פחות; אם בלתי אפשרי להקטין את הגלות, אולי ניתן, לפחות, להוציא את היהודי ממנה.
הנוסח שהושר במחזמר הוא המורכב שבכולם. יש בו מעולמו של היהודי הנאנק בגלות, ויש בו מעולם הרועה המתבודד ביער ומתבונן בפרח המלכותי והנאה.
הפתיחה הינה של שיר רועים: היער - גדול ; השושנה - רחוקה. יש בו את נוסחת האשליה: 'אילו היה היער קטן, הייתה השושנה קרובה'. אבל הרועה, המתבודד עם עדרו ביער האינסופי והמאיים, יודע שהיער איננו קטן, והוא ממשיך לתעות ולחפש את השושנה. ואז מופיעה ההצעה השניה לפתרון, אותה כבר פגשנו בנוסח ב': להוציא את האדם מן המכשול, את הרועה מן היער, ויתאחדו החתן והכלה, הרועה והשושנה.
רק בסוף השיר מסיר הרועה את המסכה ומתברר שהוא הוא היהודי, היער הוא הגלות, והשושנה היא השכינה.
הסיום של נוסח זה מחזיר אותנו למציאות המרה; האשליה נגוזה, אין פתרון. המטרה, השכינה, נשארת רחוקה ובלתי מושגת והמכשול, הגלות, נותר גדול.

האדם – עץ השדה?
המרת השושנה בשכינה, הפרח בקרבת האל, שונה במעט מן הדימוי המוכר "כי האדם עץ השדה". בשיר, דווקא השכינה היא הצמח. לעומת זאת, בשיר השירים מופיע הדוד, האל, השכינה, כבעל חיים - "ברח דודי ודמה לצבי", ועם ישראל נמשל לצמח - "כשושנה בין החוחים".
מהמקרא ומהמדרשים, מוכרים לנו צמיחה ופריחה כסימנים לגאולה:
- "עוד תטעי כרמים בהרי שומרון" (ירמיהו לא, ד)
- "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" (יחזקאל לו,ח).
על כך אמרו חכמים - 'אין לך קץ מגולה מזה' (סנהדרין צח) וכמו שנאמר בשירת הים - "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך" (שמות טו, יז).
ראשית פגישתו של האדם מישראל עם ארצו, ארץ ישראל - הייתה פגישתו עם העץ. "כי תבואו אל הארץ - ונטעתם כל עץ מאכל". הנטיעה היא עדות לקביעות, ליציבות, לנצחיות, היא ביטוי להיאחזות בקרקע וירושת הארץ.
הנטיעה בארץ מסמלת את המפנה בחיי העם עם כניסתם לארץ; המעבר מדור המדבר הנודד לעם היושב על אדמתו ובימינו, בשוב עם ישראל לארצו, מעם הנודד ומוכה בין הגויים, לעם חפשי בארצו.
כשהיה רבי יצחק אייזיק טויב מזמר ניגון זה, נעשה רעש בעולמות העליונים, וכיתין כיתין של מלאכים באים לקבל את פניו.
'ומשירת העשבים
נעשה ניגון של הלב'
טירת צבי.









חסר רכיב