תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

פרשת השבוע

22/10/2018
ט"ו בחשון, תשע"ט, 24.10.2018
גיליון מס' 632
פרשת וירא
סיפורה של האישה הגדולה מההפטרה
מאת גילי זיוון, סעד

סיפורה של השונמית ("אִשָּׁה גְדוֹלָה") המסופר בהפטרת פרשת "וירא" (מלכים ב', ד), הוא שיעור חשוב לחיים ותמונת מראה מהופכת לסיפור העקדה. כמו אברהם, גם האשה משונם מקבלת ילד במתנה לעת זקנת אִישָׁהּ, אלא שבניגוד לסיפור העקדה, השונמית שלא ביקשה בן, נלחמת על חייו בכל הדרכים העומדות לפניה. האם ביקשו חז"ל בצרפם את סיפור השונמית לשבת "וירא" לראות בסיפור זה תשובה לסיפור העקדה? אולי. על כל פנים, נדמה לי שיש מסר נוסף הנוגע לדמותו של אלישע הנביא.

אלישע איש הא-לוהים אסיר תודה לאשה משונם על כל אשר עשתה למענו, והוא מבקש לגמול לה. גחזי מציע לה בשם אלישע "קשרים" שיפתחו בפניה את דלתות הממשל ויעניקו לה פרוטקציה אך היא, שלא סתם כינה אותה הכתוב "גדולה", מחייכת למשמע ההצעה ומסרבת- "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת". אלישע מתקשה להישאר חייב וגחזי מזדרז לציין "אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן". אלישע מתייחס לעובדת עקרותה כמוצא שלל רב וכשזו עומדת בפתח הוא מבשר לה: "לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּי {אַתְּ} חֹבֶקֶת בֵּן"! והיא שלא בקשה דבר, ומן הסתם כבר הפסיקה להשתוקק לבן, עומדת לפני בשורה שלא פיללה לה! ואכן תגובתה המידית: "אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶך" מעידה על המקום הנפשי בו היא נמצאת, השלמה עם הבית הריק ופיצוי באמהות שאינה בהכרח ביולוגית – אימוץ איש הא-לוהים כבן בית, ובוודאי בפעולות דומות בקרב בני קהילתה, כדבריה "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת". האשה הגדולה הזו מלמדת אותנו בהקשר זה את סוד ההשלמה. את ההבנה המפוכחת כי יש רגעים בהם צריך אדם להכיר במגבלותיו האישיות והסביבתיות ולנתב את כוחותיו להשיג את מה שאפשר. לא פעם ההכרה במה שלא ניתן לשנות חשובה לא פחות מההכרה באתגרים הניתנים למימוש.

הקרבה הלשונית בין סיפור הולדת יצחק לסיפור הולדת בן השונמית מצביעה על יוהרתו של אלישע. בבראשית אנו קוראים: וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ... וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים: וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן: וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה... הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן (יח, י-יד). ובהמשך: וה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ א-להים (כא, א-ב). ניכר כי בסיפור אלישע והשונמית הגיבור הראשי, א-לוהים, לא נזכר אף לא ברמז. אלישע עסוק בהפגנת כוחו העל-אנושי, הוא המחולל את נס הפריון "כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע" (שם, יז)

בדיוק כשנדמה כי השגרה המבורכת השכיחה לחלוטין את החששות הכבדים שליוו את ההיריון, מתרחש המהפך. כאב ראש שגרתי הופך לטרגדיה. הילד נישא בזרועות אחד הפועלים ישר אל אמו, אך ניסיונותיה להצילו לא מועילים. בנקודה זו היא מפנה את מבטה אל איש הא-לוהים ומגייסת את כל האמצעים העומדים לרשותה ויוצאת לתבוע את אשר נלקח ממנה. מעשיותה ניכרת בכל מעשיה. האשה הגדולה, שמשרתים רבים עומדים הכן להוראותיה, "מקלקלת את השורה" וחובשת את האתון בעצמה כאברהם שמיהר לקיים את צו האל לעקוד את בנו על הר המוריה, אך היא בהיפוך מאברהם, יוצאת למסע הצלה והחייאה. גם היא ממהרת, עולה אל ההר, גם היא נחושה באמונתה, אלא שפניה אל החיים ואל המשפחה. היא ניגשת ישירות לאיש הא-לוהים תופשת ברגליו וכביכול מבקשת להעתיקו מההר הנישא והגבוה ולהורידו אל ביתה בשונם. היא תובעת את אחריותו למעשיו. כשעוזרו של הנביא איננו מבין את הסיטואציה שלפניו. "וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ". איש הא-לוהים עוצרו ומגלה לו, לה ולנו כי גם הוא לא מבין מה קרה: "וַיֹּאמֶר אִישׁ הָא-להים הַרְפֵּה לָהּ כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ וַה' הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי". עתה, נוכח חווית אי-הידיעה, מזכיר אלישע לראשונה בסיפור את הא-לוהים. אלישע מבין כי עליו לעשות מעשה למען הצלת הילד, אך עדיין אינו מבין כי תפילתו אל הא-לוהים והודאה במוגבלותו האנושית עשויים להציל את הילד. הוא מסתפק בשליחת גיחזי אך האשה נשבעת בשם א-לוהים ובחיי אלישע כי לא תרד מן ההר, אלא אם כן אלישע הולך עמה. נחישותה פועלת כמטה קסם. לא עוד איש הא-לוהים המורם מעם מוביל את המהלכים, אלא השונמית מובילה והוא אחריה במורד השביל היורד מההר, כתלמיד אחרי מורתו. "הקסם" לא עובד ב"שלט רחוק". למרות כל הרקורד המרשים אלישע הוא בסופו של סיפור אדם, בשר ודם. אין הוא יודע-כל ואין הוא כל-יכול. לפיכך ברגע אינטימי זה כשאלישע נמצא בחדרו הסגור עם הילד המת אנו קוראים: "וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'".

דומה, כי המספר המקראי מתאר בפרוטרוט את פעולותיו של אלישע לא רק כדי להגיד לנו שהוא התאמץ להחיות את הילד וכי הדברים לא התרחשו בקלות כמו שקרה עד עתה, אלא כדי להגיד לנו שלשבריר שנייה התקיימה זהות בין הילד המת המושכב במיטת איש הא-לוהים לבין איש הא-לוהים עצמו. "וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּו". לרגע אחד אולי הרגיש אלישע כמו ילד חסר אונים הנזקק לעזרת מי שגדול ממנו. המסע הארוך והקשה להחייאת הילד הוא גם מסעו של אלישע לנבכי נפשו: לגילוי כוחו כשליח האל, כמו גם לגילוי חולשתו כבן אנוש.

סיפורה של השונמית מלמד אותנו, שני לקחים מנוגדים ומשלימים כאחד: אנו למדים שכוח פירושו, לפעמים, הכרה בחולשותינו, בסופיותנו ובמגבלותינו כבני אדם. ובמקביל, סיפורה של השונמית מלמד אותנו כי כוח פירושו לא לוותר כל עוד ניתן לשנות.

ד"ר גילי זיוון אם לחמישה וסבתא פעילה, חברת קיבוץ סעד. מתמחה במקרא ובפילוסופיה יהודית. ספרה "דת ללא אשליה" עוסק במתח שבין הגות יהודית אורתודוקסית לבין הלכי הרוח הפוסט-מודרניים. מלמדת ומנחה במרכז יעקב הרצוג ובמכון מנדל למנהיגות חינוכית, חוקרת תהליכים בציונות הדתית ומציירת.




כדי לקבל דף פשרת השבוע בדואר אלקטרוני, יש לשלוח הודעה אל: webmaster@kdati.org.il 
 ולרשום subscribe בשורת הנושא. כדי להפסיק, יש לכתוב unsubscribe בשורת הנושא.  
תגובות למאמרים וכן הצעות לכתוב מאמרים, יש לשלוח אל: amudim@kdati.org.il
חסר רכיב