תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

פרשת ויקרא תשס"ז 2007 (43) מאת חיים הופנברג

25/03/2007



דף פרשת השבוע
הקיבוץ הדתי



ה' בניסן תשס"ז, 24.03.07

פרשת ויקרא


הקרבה וקירבה

מאת חיים הופנברג, קיבוץ שלוחות


השם "תורת כוהנים" הולם את פרשת ויקרא, שעיקרה עיסוק פרטני בטיב הקורבן ודרך הקרבתו על-ידי בני-אהרן. ההתייחסות למביא הקורבן ("אדם" או "נפש" בלשון הכתוב) מועטה, ואלוקים, שלשמו מובא הקורבן, מוזכר באופן לקוני: "אשה לה'", "שלמים לה'", ואפילו בלשון נסתר: "ונסלח לו" (על ידי ה'). כמעט ניתן לראות כאן רמז לסכנה הטמונה בעבודת הקורבנות של שקיעה בצורה והתרחקות מהתוכן. ולא בכדי, שהרי ברבות השנים גברה ה"טכניקה" על הרגש הדתי עד כדי כך שירמיהו מרשה לעצמו לומר: "כי לא דיברתי את אבותיכם ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח" (ז', כ"ב). כלומר, בוודאי ציוויתים, אך באופן שהציווי קוים. העיקר: עבודת האל נותרה חסרה מן הספר. ובאמת, בימי המקרא היה טקס הקרבת הקורבנות חלק מובן מאליו של העולם הדתי ולא נזקק להסברים. אבל ניתן למצוא רמז לאידיאל של הכתוב, מהו המעשה הדתי-רוחני הראוי בהבאת קורבן: בהפטרה של פרשת ויקרא שולל ישעיה הנביא את הנוסטלגיה לקורבנות שמציפה את גולי בבל ואומר להם שקורבנותיהם ממילא לא היו רצויים: "לא הבאת לי שה עולותיך וזבחיך לא כיבדתני, לא העבדתיך במנחה ולא הוגעתיך בלבונה. לא קנית לי בכסף קנה וחלב זבחיך לא הרוויתני" (מ"ג, כ"ג-כ"ד). מלשון השלילה אנו יכולים להבין מה צריכה לכלול העבודה הראויה: ראשית, המעשה: הטרחה שכרוכה בהבאת הקורבן, הזמן שיש לפנות לשם כך, המאמץ הפיזי והמאמץ הכלכלי.
שנית, הכוונה: כל המעשים הללו צריכים לבוא מתוך רצון לכבד את האל ולגרום "נחת רוח" לה'. וזו לשון המשנה במסכת זבחים (ד', ו'): "לשם שישה דברים הזבח נזבח: לשם זבח, לשם זובח, לשם השם, לשם אשים, לשם ריח, לשם ניחוח, והחטאת והאשם – לשם חטא". כל אלו נלמדו, לדעתו של תנא זה, מן הפזמון החוזר בפרשה: "עולה, אשה ריח ניחוח לה". אותו "ניחוח" המוזכר כאן (שהוא שונה מן ה"ריח" לפי המשנה), מפורש בתלמוד מלשון נחת: "לשם ניחוח: לשם הנחת רוח לה', לשם מי שאמר והיה העולם" (זבחים, מ"ו ע"ב, וכך יש לפרש "הרוויתני" בישעיה). כלומר, המניע בתהליך הבאת הקורבן צריך להיות הרצון הפשוט להתכוון ולעשות את רצון האל. אמנם, ידועים דבריו של הרמב"ם על מצוות הקורבנות, שניתנה בדיעבד, בכורח המציאות: "אין אפשרות בטבע האדם שיעזוב את כל אשר הסכין אליו בבת אחת... והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים... לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים... לכן השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה והעבירן... להיות לשמו יתעלה" (מורה-נבוכים, ח"ג, ל"ב). ואם כן, מלכתחילה רצוי היה לנתק את הכוונה והמעשה הראויים ממעשה ההקרבה. בפועל, כך אנו עושים כבר אלפיים שנה. מצד מסוים מזכיר העניין את דבריו של פרופ' אליעזר שביד על עקידת יצחק: "לכאורה יצחק לא הוקרב, אבל אם מתבוננים היטב בפרטי הסיפור, מתברר כי במובן ידוע יצחק הוקרב, אבל לא במובן האלילי. וזהו העוקץ שבסיפור: כיצד יצחק הוקרב באמת? קודם כל בעצם הנכונות הפנימית של אברהם ושל יצחק... רק המעשה הסופי נמנע, אבל הרצון הוחלט עד תום" (שדמות ל"ה).

נוכל אולי לראות בהיסטוריה של עם ישראל מהלך שבא להרחיק אותנו מאותם שיירי עבודה זרה של פולחן הקורבנות כפי שהורחקו אברהם ויצחק בעקידה מהקרבת קורבן אדם. חורבן המקדש הוא מין "עקידה" שבאה לקדם את אמונתנו. דווקא היום, למרות ש"מרוב עוונותינו אין לנו לא אשים ולא אשם... לא ניחוח ולא נסכים", אנו יכולים להתמקד בעשיית נחת-רוח לה', במעשה ובכוונה הראויים, שהם הם הקורבן האמיתי והרצוי. הם אלה שהיוו בעבר את הביטוי לכך שהאדם המקריב מעוניין בקירבה לאלוקים ולא רק בפולחן מאגי שמכפר על העוונות. הם אלה שנותרו עמנו באלפיים שנות גלות ובם נדבק גם בשובנו אל הארץ. _____________________________________________________________

חיימי הופנברג, נשוי ואב לשניים, מתגורר בקיבוץ שלוחות. מורה ומחנך בבית-ספר שק"ד בשדה-אליהו ודוקטורנט לתושב"ע באוניברסיטת תל-אביב.



אפשר לקבל את דף פרשת השבוע של הקיבוץ הדתי בדואר אלקטרוני או לראות אותו באינטרנט באתר של הקיבוץ הדתי בכתובת: www.kdati.org.il/.

כדי לקבל את הדף כל שבוע בדואר אלקטרוני, יש לשלוח הודעה אל: webmaster@kdati.org.il  ולרשום subscribe בשורת הנושא. כדי להפסיק, יש לכתוב unsubscribe בשורת הנושא.

תגובות למאמרים וכן הצעות לכתוב מאמרים, יש לשלוח אל: kdati@walla.com

 

אתר האינטרנט של הקיבוץ הדתי: www.kdati.org.il 

 


דף פרשת השבוע כקובץ WORD להדפסה


חסר רכיב