חסר רכיב

זמיר בנימין ז"ל

זמיר בנימין ז``ל
י"ט תמוז התר"פ - ט"ז תשרי תשע"ג
17.9.1919 - 3.10.2012

בנימין זמיר ז"ל

ניר עציון

שלושים יום אני מנסה לכתוב. לכתוב על סבא, לכתוב אליו, אולי לכתוב עלי. עלינו. על צאצאיו.

סבא שלי היה חזן. חזנות אמיתית. כזו עם קול מדויק ועמוק. לא עמוק במובן המוסיקלי, עמוק שיוצא מהנשמה. הנשמה הגדולה של סבא, זו שהכילה את הנינים והנכדים, אוספת אל חיקה ומלמדת אותם את השיר הראשון: "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא". מלך שאינו צריך לנתיניו. סבא שלי היה נותן. נותן שלא צריך לתודת נתוניו. ותעיד על כך סבתא. סבתא שתקתוקיה על מכונת הברייל ומכונת התפירה מהדהדים עדיין באוזנינו, שזכתה שסבא יהיה לה לבעל. בעל שנותן מכל הלב. ולסבא היה לב רחב, לב ענק, לב מחייך. תמיד דאג לאחרים. אפילו למלצריות בבית הארחה: "כיצד את מסתדרת", היה שואל, "עם רגל קרושה וכבד קצוץ?". היה שואל ומחייך. חיוך קטן החושף את הנשמה. נשמה גדולה. נשמה שגדלה בדור תהפוכות. נולדה אל ירושלים ונתרחקה פיסית אך נשארה כל העת קרובה בלב. ללב. כשהתקיים לאחרונה כנס משפחתי בגן סאקר התבונן סבא על נתיב הנסיעה בירושלים וזכר הכול. כאילו היו אלו רחובות ילדותו וכמו לא עזב אותם מימיו. כזה היה סבא. שום דבר טוב לא עזב. לא עזב את סבתא. לא עזב את התורה ולא עזב את היצירה.

באחד מימי תחילת החורף הייתי אצלו יחד עם אמא. סבא לקח אותי והשאיר את אמא עם סבתא. הגענו לבית הכנסת. סבא עלה לבימה המוכרת לו והחל בקטע חזנות. ואז עצר: "אין לי את הטונים כבר", אמר. אין לו טונים, ואם לא מדייקים, לא מתחזנים. גם אם אלה המנגינות אותם למד בהשקעה מרובה, ואהב. הוא לא יכול היה לשיר שלא בַּטון, אבל בֵּטון הוא היה מכין גם בגיל תשעים. בישיבה ובקושי אבל הוא היה עושה זאת. לכן על חולצת יום ההולדת שלו נכתב: "לסבא שלי יש סולם". "והנה מלאכי א-לוהים עולים ויורדים בו".

דור הולך, דור התקומה, סבא. ודור בא – הנינה טל ציון, שבאה כמה ימים לפני לכתו. "איש ירושלים" נכתב על מצבתו. לצד בת ירושלים. שהיא סבתא, אשתו. 

ונתפלל שבימיה של טל ציון נזכה לגאולה שלמה בה היו סבא וסבתא חלק פעיל, ולתחיית המתים בה יהיו חלק פעיל ולבניין בית המקדש, בו כולנו נתפעל.

הנכד 
דוד
חסר רכיב